ע"א 7235/15

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם פשרה בו היו מעורבים מספר גורמים הקשורים לזכויות במקרקעין בשטח של 11 דונם בנתניה, שנועד ליצור שלושה הקדשות. במסגרת ההסכם הועבר נושא ההוצאות ושכר הטרחה לבית המשפט. פסק הדין, מיום 27 ביולי 2016, פסק סכומים ספציפיים כשכר טרחה לשני משרדי עורכי דין וליחיד, יצחק ארבוס. האגרות נפסקו מההקדשות. יצחק ארבוס וחברה בניהולו ערערו על פסק הדין, והמשיבים (עורכי הדין) עתרו לדחות את הערעור, בטענה כי המערערים לא היו צד להליך המקורי וכי יש להפנות את הערעור לבעלי הדין. עם זאת, בית המשפט מצא כי יצחק ארבוס היה צד דה פקטו לפסק הדין והייתה לו זכות ערעור, וכי עורכי הדין, שנפסקו להם שכר טרחה באופן אישי, היו גם הם צדדים דה פקטו ועליהם להישאר כמשיבים. הטענה המרכזית השנייה בערעור הייתה לגבי סיווג ההליך, כאשר עורכי הדין טענו כי יש לדחות את הערעור שכן הוא נופל תחת החריג של סעיף 38 לחוק הנאמנות, הקובע כי על החלטות לפי סעיפים מסוימים בחוק לא ניתן לערער ללא רשות. עם זאת, בית המשפט קבע כי פסיקת שכר הטרחה למערערים לא נעשתה על פי אף אחד מהסעיפים הללו אלא על פי מתווה מוסכם, ועל כן אין לדחות את הערעור בנימוקים אלה. ההחלטה אף מצווה על המשיבים לשאת בהוצאות המערערים, וקובעת את הסכום על 4,000 ₪.