ת"א 12803/04

תקציר

התובעים, יורשיו של בעל הבית המקורי, תבעו את הנתבע, שוכר נכס מסחרי, על פינוי ודמי שכירות שלא שולמו. הנתבע טען כי הנכס הינו הקדש ווקף וכי רק מנהל ההקדש יכול להגיש את התביעה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט שכן החוק קובע כי מי ששוכר נכס נחשב לבעל הבית. בית המשפט דחה גם את הטענות כי התובעים לא ייצגו את העיזבון כולו וכי התביעה הייתה צריכה להיות מופנית כלפי אמו של הנתבע, שכן התובעים הם חלק מהעיזבון ויש להם זכות לייצגו, והחנות מנוהלת על ידי הנתבעת ומושכרת לה. השוכר נחשב מוגן על פי החוק, אך בית המשפט מצא מספר הפרות מצד השוכר המצדיקות פינוי: אי תשלום דמי שכירות במשך מספר שנים, נטישת הנכס למשך כ-20 שנה והשכרת משנה של החנות ללא הסכמת המשכיר. עוד קבע בית המשפט כי לנתבעת אין זכות לסעד מן היושר, שכן התובעים גילו סבלנות והנתבע גילה חוסר נחיצות בנכס המושכר. ככלל, השופט הורה על פינוי הנתבע, ופסק כי עליהם לשלם את שכר טרחת התובעים והוצאותיהם יחד עם שכר טרחה קבוע לעורך הדין. פסק הדין ניתן ביום 29.7.2009.