עמ"נ 61334-09-17

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב ערעורה של תושבת מזרח ירושלים שעזבה את הארץ בשנת 1969 ורישיון ישיבת הקבע שלה פקע על ידי משרד הפנים בשנת 1993 עקב רילוקיישן שלה לארה"ב, דבר שבא לידי ביטוי בנישואיה ולידת ילדיה שם. היא ביקרה בישראל מדי פעם במהלך השנים, אך התגוררה בעיקר בארצות הברית. המחלוקת המרכזית הייתה האם היא זכאית להשבת רישיון ישיבת הקבע שלה. בית המשפט הכיר בכך שלשר הפנים שיקול דעת להשיב רישיונות ישיבה שפג תוקפם ויישם נהלים המאפשרים זאת לתושבי מזרח ירושלים. עם זאת, הפסיקה במקרה זה הייתה כי המערערת לא קיימה די הצורך קשרים עם ישראל. ביקוריה היו קצרים ונדירים, ועזיבתה את הארץ התרחשה זמן קצר לאחר שקיבלה מעמד תושב. בנוסף, ילדיה ובעלה מתגוררים בארצות הברית. בית המשפט הדגיש כי מעמדם המיוחד של תושבי מזרח ירושלים אינו מזכה אותם אוטומטית בתושבות חוזרת, אלא מחייב זיקה משמעותית לישראל. בהתחשב בנסיבותיו של המערער, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטת משרד הפנים ודחה את הערעור. המערער חויב לכסות את הוצאותיו של המשיב, והפיקדון יוחזר למשיב. פסק דין זה מחזק את הדרישה לזיקה משמעותית לישראל לצורך השבת התושבות, וקובע סטנדרט אובייקטיבי לזיקה למדינה.