ת"א 42022-01-16

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי יש לדחות את התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע בגין לשון הרע. התיק נסוב סביב הליכי עיקול שהוטלו על התובע במסגרת תביעה שהגיש הנתבע נגד התובע לגביית חובות. הליכים כאלה, לדברי השופטת, מוגנים לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולכן אינם יכולים להוות לשון הרע. השופטת המשיכה והתייחסה לטענות נוספות שהעלה התובע, וטענה כי הנתבעת פעלה כלפיו ברשלנות בשתי דרכים עיקריות. ראשית, התובע טען כי הנתבע לא הסיר עיקול על מקרקעיו במינהל מקרקעי ישראל מיד לאחר שהתובע שילם סך של 500 ₪ לבא כוח הנתבע. עם זאת, השופט מצא כי הנתבע פעל כראוי ובאופן מיידי בתגובה לתשלום התובע, וכי לא הייתה רשלנות במעשיו של הנתבע. עוד ציינה השופטת כי התובעת לא הצליחה להוכיח נזק ממשי כלשהו הנובע מהעיכוב בהסרת העיקול, שהוא תנאי הכרחי לתביעת רשלנות מוצלחת. שנית, התובע טען כי הנתבע התרשל בהמצאת דפי הבנק של התובע, וכי הדבר נעשה במכוון ובחוסר תום לב. גם טענה זו דחתה השופטת, בהתבסס על הקביעה כי התובע לא הציג כל ראיה ממשית התומכת בטענתו, וכי בכל מקרה, הרישומים בהוצאה לפועל, ולא ספרי הבנק, הם המכריעים בקביעת יתרת חובו של התובע. כמו כן, קיבלה השופטת את הסברו של הנתבע כי מרגע שהחוב מגיע לשלב הטיפול המשפטי, דפי הבנק נמסרים לחייב רק לאחר אישור המחלקה המשפטית, וכי דוחות אלה אינם כוללים יתרות חשבון. שוב, השופט ציין כי התובע לא הוכיח נזק ממשי כתוצאה מהמעשה הרשלני הנטען בו. לאור האמור, קבע השופט כי יש לדחות את התביעה כולה, והורה לתובע לשלם לנתבע את הוצאות הנתבע שנגרמו לו במסגרת ההליך, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.