בג"צ 28190-08-24

תקציר

העותרים ביקשו פיצוי בגין נזקי מלחמה בגין דירות שכורות ביישובי הגבול שמהם התפנו דיירים במהלך העימות. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה משום שהעותרים לא הגישו תביעה כנדרש בחוק, וניתן היה סעד חלופי. לגופו של עניין, המשיב טען כי החוק ותקנותיו מגבילים את הפיצוי בגין "נזק עקיף" לענפים ספציפיים, והשכרת דירות פרטיות אינה ביניהם. העותרים טענו מנגד כי כוונת החוק הייתה להגן על בעלי הנכסים באזורי הגבול וכי התקנות קובעות רק את הערכת הנזק ולא את הזכאות. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של המשיב ומצא אותה ברורה ועולה בקנה אחד עם תכלית החוק. השופט הדגיש כי המחוקק נאלץ לתעדף בשל משאבים מוגבלים, וקביעת הקריטריונים לזכאות על ידי השר משקפת מדיניות כלכלית ואילוצים תקציביים. מאחר שהעותרים לא מיצו את הסעד החלופי העומד לרשותם והתקנות הגבילו בבירור את הפיצוי, נדחתה העתירה. עם זאת, בית המשפט הכיר בטענת העותרים בדבר גיבוש פתרון כולל לאובדן הכנסותיהם של בעלי דירות פרטיים והשאיר עניין זה לשיקול דעתה של הממשלה. השופט מינץ טען כי למרות הדחייה, יש טעם בטענת העותרים, אך אין עילה משפטית להתערבותו של בית המשפט.