ע"א 1354/97

תקציר

המערער הגיש תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, בדרישה לפיצויים בגין פציעות שנגרמו מירי צה"ל במהלך מהומות שכם בשנת 1988. המדינה הכירה בירי אך הכחישה את אחריותה וטענה כי מדובר בפעולת שיטור ולא בפעולה מלחמתית שיש בה כדי לפטור אחריות על פי הדין הישראלי. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער אכן היה מיידה אבנים וכי פעולות צה"ל לא היוו רשלנות, שכן החיילים פעלו תחת סכנה מיידית מיידוי האבנים. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי החיילים פעלו בהתאם להוראות הפתיחה באש וכי תקלות לוגיסטיות בתחילת האינתיפאדה לא הגיעו לכדי רשלנות. עם זאת, בערעור קבע בית המשפט העליון כי הירי היה רשלני. החיילים לא תפסו את האירוע כמצב חירום חריף המחייב ירי חי ולא הבינו את מלוא עוצמתו של רובה הטוטו בקוטר 0.22 בשל תדרוך לקוי. בית המשפט הדגיש כי האמצעים שננקטו צריכים להיות סבירים וכי בירי מרובה הטוטו פעלו החיילים באופן בלתי סביר. טענותיו בדבר סיכון מרצון מצד המערער נמצאו חסרות תוקף, שכן הוא לא הבין את מידת הסכנה מהירי, ואף לא חשף עצמו ביודעין לסיכונים בלתי סבירים כאלה. לפיכך, הערעור התקבל, מה שהוביל להמשך הליכי הנזיקין והפיצויים שיתנהלו בבית המשפט המחוזי.