עפ"ג 56587-07-13

תקציר

המשיב הורשע במקור בארבעה אישומים לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה בגין שימוש במרמה כדי להתחמק מתשלום מס ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס. המדינה ערערה וטענה כי טווח הענישה שקבע בית משפט קמא בין 6 ל-15 חודשי מאסר בפועל אינו נכון והיה צריך להיות בין 9 ל-15 חודשים. הם הדגישו את הנזק החברתי שנגרם כתוצאה מהעלמת מס וטענו כי המשיב לא הסיר את מחדליו למרות הסכם פשרה, בכך שלא דיווח או שילם מס נאות על הכנסות במשך מספר שנים בסך של 730,000 ₪ לפחות. המדינה טענה כי בית משפט קמא נתן משקל מופרז לנסיבותיו הכלכליות והבריאותיות של המשיב ולחלוף הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. להגנתו טען המשיב כי עונשו של בית משפט קמא היה מידתי וכי הוא הפגין רצון טוב בכך שהגיש דוחות, אף שבסופו של דבר הגיש אותם באיחור. עוד ציינה ההגנה כי נסיבות העבירה לא כללו תיעוד כוזב, המצדיק רף ענישה נמוך יותר. ערכאת הערעור מצאה לנכון לקבל את ערעור המדינה, בקובעה כי עונש מאסר של שמונה חודשים הוא עונש ראוי, דבר המצביע על כך שעבודות שירות אינן מספיקות. המשיב חויב להתייצב למאסר בפועל, תוך שמירה על יתר רכיבי העונש של בית משפט קמא.