רע"א 9073/01

תקציר

המבקש ביקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר נתן למשיב ארכה להגיש ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק נפגעי רדיפות הנאצים. בתחילה פסקה ועדת הערר לטובת המבקש ואחרים, והכירה בזכאותם לפיצויים בגין גירושם בכפייה, למרות היעדר ליווי חמוש. המשיב, בטענה לאי הבנה של המועד האחרון להגשה, סבר שיש לו 45 יום במקום 30 לערער על החלטת הוועדה. משהבינו את טעותם, ביקשו הארכה, תוך הדגשת חשיבות הסוגיה המשפטית. בית המשפט המחוזי התיר את ההארכה בשל השיהוי הקצר וחשיבות התיק, וציין כי לא נגרם כל נזק כתוצאה מהשיהוי. המבקשת ערערה על כך וטענה כי טעות משפטית אינה מצדיקה הארכה וכי השיהוי גרם לה עוגמת נפש לאחר שנים של המתנה לפתרון. עם זאת, המגמות המשפטיות האחרונות מראות ריכוך בעמדה ביחס לכללים נוקשים כאלה, המאפשרים הארכות שבהן ההשפעה על ציפיות הצד היריב היא מינימלית. בית המשפט הבודק לא מצא עילה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הכרה בשיהוי הקצר, במודעות המבקש לכוונת המשיב לערער ובמשמעות המקרה. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, מתוך ציפייה שבית המשפט יתעדף את נסיבותיו של המבקש, ולא נפסקו הוצאות.