ת"א 17039-03-18

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך בין שני צדדים, המכונים המבקשים והמשיב. המבקשים הם חברה וחברת האם שלה, ואילו המשיב הוא יחיד. המחלוקת נובעת מחוזה שנחתם בין הצדדים, בנוגע לפעילות עסקית משותפת. החוזה כלל סעיף הקובע כי כל מחלוקת הנובעת מההסכם תיפתר תחילה באמצעות משא ומתן ולאחר מכן תועבר לבתי המשפט במקום עסקיה של המשיב, הנמצא בליטא. המשיב טען כי יש לראות בהסכם תקף, אך ביקש לבטל הוראות ספציפיות שאינן נוחות לעניינו. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לכבד את הסכמת הצדדים, לרבות סעיף השיפוט, במיוחד בהתחשב בכך שהמשיב היה נושא ונותן פעיל וישיר בתנאים. השופט הכיר גם בחוסר איזון הכוחות בין הצדדים, אך לא מצא סיבה מספקת להתעלם מסעיף השיפוט מטעמים אלה בלבד. בית המשפט פירש את סעיף השיפוט כך שהצדדים התכוונו לפתור את סכסוכיהם אך ורק בליטא, במיוחד בהתחשב בכך שהסעיף קבע כי המחלוקות יועברו באופן פעיל לבית המשפט הליטאי. נסיבות ההסכם, התנהלות הצדדים ותחולת הדין הליטאי, תמכו אף הן בפרשנות זו. השופט שקל גם את הטענה כי השארת ההליך בישראל תהיה נוחה יותר בשל הזיקה למדינה, מיקום העדים והחשש להוגנות המשפט בליטא. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי שיקולים אלה אינם גוברים על סעיף השיפוט המוסכם וכי מרבית הקשרים בתיק הצביעו לכיוון ליטא. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי יש לדחות את התביעה והורה למשיבה לשאת בהוצאות ההליכים שנגרמו למבקשים, בסך 7,500 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 30 יום. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ביום 15.11.2018.