בג"צ 2390/96

תקציר

פסק הדין דן במקרה שבו בעלי קרקעות, שנכסיהם הופקעו על-ידי המדינה לכאורה לצרכים ציבוריים או צבאיים, הגישו עתירות בטענה לזכותם להשבה לאחר שמטרת ההפקעה המקורית חדלה. המדינה טענה לדחייה בשל השתהות העותרים בערעור על ההפקעה, שבמהלכה בוצעו השקעות משמעותיות בתשתיות. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא נמסר לעותרים קודם לכן על שינוי השימוש מצבאי לאזרחי, דבר המבטל את טענת הוויתור בשיהוי. בית המשפט הדגיש את חובתה של המדינה להודיע לבעלי הקרקעות על שינויים כאלה כדי לאפשר להם הזדמנות לערער על רכושם או לתבוע אותו בחזרה. פסק הדין הדגיש כי תוקפה של הפקעה תלוי לא רק בנחיצותה בעת נטילתה אלא גם בכל אופן השימוש בה, הקושר אותה למטרה ציבורית מתמשכת. בית המשפט הכיר בשינוי בהבנה המשפטית, שנגזר בחלקו מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את זכות הקניין כזכות חוקתית המחייבת פרשנות מצמצמת של דיני הפקעה כדי להגן על זכויות הפרט מפני כוח שלטוני מופרז. פסק דין פורץ דרך זה עיצב מחדש את פרשנות ההפקעה בכך שהכיר בכך שבדרך כלל יש להשיב קרקע אם צרכי הציבור מתפוגגים, והזמין את המחוקק לערוך קודיפיקציה של תקנות מקיפות כדי להתמודד עם מצבים כאלה ולהנחות הליכי הפקעה עתידיים. ההחלטה התקבלה פה אחד, והדגישה את הצורך במסגרת חקיקתית מודרנית המשקפת ערכים דמוקרטיים וכיבוד זכויות קניין.