ע"מ 637/04

תקציר

הערעור מבקש לאכוף פסק דין זר לגירושין בישראל. בית משפט קמא דחה את התביעה מכמה טעמים: ראשית, משום שהמערערת לא עמדה בנטל להוכיח את הדין הזר עליו התבסס פסק הדין, כנדרש בדין הישראלי; שנית, משום שפסק הדין לגירושין נוגד את תקנת הציבור הישראלית, בכך שהוא כלל גירושין אזרחיים המנוגדים למשפט העברי, ושלישית, משום שלא ניתן היה לאכוף את פסק הדין באופן חלקי – ההיבטים הממוניים של פסק הדין היו תלויים ושלובים בהיבטים ההצהרתיים. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא שקל את הכחשת המשיב את התקיימותם של התנאים הקודמים לאכיפה, כי הדין הזר הוכח דיו, וכי פסק הדין אינו פוגע בתקנת הציבור הישראלית, וניתן לאכוף אותו באופן חלקי. בית המשפט קבע, כי בית משפט קמא פעל כדין בדרישת הוכחת הדין הזר כתנאי מקדים לשקילת הכחשת המשיב. חובת הוכחת הדין הזר מוטלת על המבקש, והיא דרישה מהותית. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את הדין הזר. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין לאכוף בישראל פסק דין זר הסותר באופן בוטה את עקרונות אורח החיים הישראלי – לרבות שאלת הנישואין והגירושין על פי הדין העברי. עם זאת, בית המשפט הבחין בין אזרחים זרים לבין אזרחי ישראל או תושביה: בעוד שפסק חוץ לגבי הראשון אינו פוגע בתקנת הציבור הישראלית, האחרון מחייב את בית המשפט לקבוע אם פסק הדין ניתן בסמכות, במיוחד לאחר התיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בית המשפט אף הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין באופן חלקי, שכן ההיבטים הממוניים והצהרתיים של פסק החוץ היו קשורים זה בזה. בית המשפט הדגיש כי פסק דינו אינו מצדיק הפרדת דת ומדינה, אלא עוסק בשאלה האם ניתן לאכוף בישראל פסק דין שניתן בסמכות ביחס להוראותיו האופרטיביות. הערעור נדחה, והמערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב.