ת"א 20/96

תקציר

המבקשים ביקשו פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט בגין תביעה שהגישו נגד הבנק המשיב, בנימוק של חוסר יכולת לשלם בשל מצבם הכלכלי הירוד. המחצית הראשונה של האגרה, ששולמה עם הגשת התביעה, כבר שיקפה סכום מופחת מתוקן. בקשתם נדחתה על ידי בית המשפט בשנת 2005, מה שהוביל לדחיית התביעה בשנת 2006. על החלטה זו הוגש ערעור, ובשנת 2008 פסק בית המשפט העליון לטובת המבקשים, הותיר את סוגיית הפטור מאגרה בפני בית המשפט קמא לבירור נוסף והתיר למבקשים להציג נתונים נוספים. בשנת 2011 הגישו המבקשים בקשה מעודכנת לפטור. המשיבים טענו כי נסיבות חייהם של המבקשים לא השתנו מאז הבקשה הקודמת וכי אי יכולתם לשלם לא הוכחה דיה. עם זאת, השופט פסק לטובת המבקשים, תוך פירוט ההיסטוריה של ההליך והדגשת נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ההחלטה העניקה למבקשים פטור חלקי מהאגרה, וקבעה אותו על 50% מהשיעור ביחס לסכום התביעה המקורי, שהיה צריך להיות משולם עד למועד מסוים כדי למנוע את דחיית התביעה. השופטת לא פסקה הוצאות למי מהצדדים והדגישה כי הסכום המקסימלי שיהיה על המשיבים לשלם, גם אם המבקשים יזכו בתביעה, הוא הסכום המופחת. בנוסף, דחתה השופטת את הטענות לפיהן למבקשים לא היה עניין בתביעה, וקבעה כי יש להם אינטרס מובהק.