ה"ת 32151-01-19

תקציר

## ניתוח משפטי: הסרת חיסיון עורך-דין-לקוח והליך בירור טענות מרמה **מבוא** החלטה זו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דנה בבקשה לעיון מחדש בהחלטות קודמות שניתנו במסגרת הליך גילוי מסמכים, במסגרתן נקבע כי ראיות מסוימות שנמצאו במשרד עורך דינו של המבקש אינן חוסות תחת חיסיון עורך-דין-לקוח. המבקש טוען כי החלטות אלו ניתנו על בסיס הטעיית בית המשפט על ידי המשיב (מס הכנסה), ומשכך, מבקש מבית המשפט לעיין מחדש בהחלטותיו ולקבוע כי החיסיון לא הוסר כדין. שאלה מקדמית עיקרית שעמדה להכרעה היא איזו ערכאה מוסמכת לדון בטענות המבקש בדבר פגם בהליך הסרת החיסיון – בית המשפט שדן בבקשת הסרת החיסיון (מותב זה), או בית המשפט הדן בהליך הפלילי העיקרי (כתב האישום). **הרקע העובדתי** נגד המבקש עלו חשדות לעבירות מס, הקשורות לכאורה להצהרתו כי הוא תושב חוץ במסגרת שתי עסקאות אופציות לרכישת מקרקעין. החשד המרכזי נוגע לטענה כי המבקש שהה בישראל מעבר למותר לצורך הגדרתו כתושב חוץ, ואף השתמש בדרכון זר לכניסות ויציאות מהארץ כדי להסוות את שהותו. במסגרת החקירה, נתפסו מסמכים ממשרד עורך דינו של המבקש, אשר טען כי חל עליהם חיסיון עורך-דין-לקוח. **ההליכים הקודמים בנוגע לחיסיון** לאחר תפיסת המסמכים, התנהל בפני בית המשפט (מותב זה) הליך נרחב בנוגע לסוגיית הגילוי והחיסיון. במסגרת הליך זה, התקיימו חמישה דיונים, במהלכם נדונו עמדות הצדדים, ובוצע מיון של המסמכים. צוין כי המבקש, באמצעות עורך דינו, הסכים למסירת חלק מהמסמכים, תוך שהוא מביע הסכמה ל"הסרת חיסיון חלקי" בנוגע לימי השהייה בארץ. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמה כי מסמכים שהוגדרו כלא חסויים יועברו למשיב, ואילו היתר יושבו לעורך דינו של המבקש. הליך זה הסתיים בקביעה כי הטיפול בתיק הסתיים והתיק נסגר. **הבקשה לעיון מחדש וטענות המבקש** כשנה וחצי לאחר סיום הליך גילוי המסמכים, ולאחר הגשת כתב אישום נגד המבקש, הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטות בנוגע להסרת החיסיון. לטענתו, ההחלטות ניתנו על בסיס הטעיית בית המשפט על ידי המשיב, הכוללת, בין היתר, מצג שווא בנוגע להסכמת המבקש להסרת החיסיון, הצגת גרסאות שקריות לגבי עדות עורך הדין, והפרת נהלים בחקירת עורך הדין. המבקש טוען כי ניגוד עניינים בין עורך הדין ללקוחו נוצר בשלב החקירה, דבר שהשפיע על הליכי הסרת החיסיון. **הטענה המקדמית – סמכות השיפוט** השאלה המקדמית שהועמדה להכרעת בית המשפט היא איזו ערכאה מוסמכת לדון בטענות המבקש בדבר פגם בהליך הסרת החיסיון. המשיב טוען כי החלטות בית המשפט הפכו לחלוטות, וכי בית המשפט נעדר סמכות לתקנן. לטענתו, יש לדון בטענות אלו בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי העיקרי, בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקות בית המשפט העליון, כגון דנ"פ אוריך ודנ"פ שמש. הפסיקות הללו קובעות כי יש להימנע מבירור סוגיות קבילות ראיות בשלב החקירה, אלא לדון בהן במסגרת ההליך העיקרי, שם התמונה העובדתית והמשפטית שלמה יותר. המבקש, מנגד, טוען כי השוואת המקרה למקרים שנדונו בפסיקות הנ"ל אינה רלוונטית. הוא מדגיש כי במקרה זה מדובר בחיסיון עורך-דין-לקוח, שהוא חיסיון מוחלט, וכי החוק מסדיר את הדיון בנושא חיסיון בפני בית המשפט המחוזי. לטענתו, בית המשפט השלום (הדן בהליך העיקרי) אינו מוסמך לפסול החלטה של בית המשפט המחוזי, וכי דיון בהליך הפלילי עלול לחשוף את בית המשפט לסוד מקצועי. **הכרעת בית המשפט – איזה ערכאה תדון?** בית המשפט קובע כי **אין מקום לקביעת מסמרות בסוגיה העקרונית** של זהות הערכאה שתדון בבקשות לעיון מחדש המבוססות על טענת הטעיית בית המשפט. לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובפרט העובדה **שהמסמך המרכזי (נספח ד') שנטען כי הוא מהווה הסכמה להסרת החיסיון, לא הוצג בפני בית המשפט בהליך הקודם**, בית המשפט סבור כי **יש לדון בסוגיית הסרת החיסיון במסגרת ההליך הפלילי העיקרי**. **נימוקי ההכרעה:** 1. **היעדר הצגת המסמך המרכזי:** בית המשפט מדגיש כי המסמך נשוא נספח ד', שנטען כי מהווה הסכמה להסרת חיסיון, לא הוצג כלל בפני בית המשפט בהליך הקודם. כל הדיון התקיים על בסיס הצהרת נציג המשיב, וגם עורך דינו של המבקש הסכים לכך. משכך, אין משמעות לפרשנות שניתנת למסמך זה, שכן הוא לא עמד לנגד עיני בית המשפט. בית המשפט מקבל את עמדת המשיב כי הסוגיות הנוגעות לפגם כביכול בהליך הן חיצוניות להליך שהתנהל בפניו. 2. **הבחנה בין חיסיון לקבילות:** בית המשפט מבהיר כי ההליך הקודם נסב על סוגיות גילוי מסמכים לרשות המיסים, ולא על סוגיית קבילותם המשפטית. גם אם יקבע כי החיסיון לא הוסר כדין, אין בכך כדי לאיין את האפשרות להגשת המסמכים כראיה בהליך הפלילי, למשל אם הלקוח יסכים לכך בשלב מאוחר יותר, או אם יוכח קשר בין עורך הדין ללקוח לצורך ביצוע עבירה. בית המשפט מצטט מדברי כב' הנשיא עמית, המבחינים בין חיסיון (שמטרתו למנוע חשיפה) לבין אי-קבילות (שמטרתה למנוע שימוש בראיה). 3. **תמונה ראייתית חלקית:** בית המשפט סבור כי אין טעם לבחון את הפגם בהליך על ידי מותב זה, שכן לא יהא בהכרעתו כדי להוביל לסיום הבירור בסוגיית הסרת החיסיון. כמו כן, בחינה כזו תתבסס על תמונה ראייתית חלקית, שעשויה להוביל לתוצאות שגויות. בית המשפט סבור כי עדיף כי ההכרעה תתקבל על ידי ערכאה אחת, שתבחן את מכלול התמונה. 4. **הליך פלילי מתנהל:** מעבר לכך, בית המשפט מציין כי ההליך הפלילי העיקרי כבר תלוי ועומד, וכל חומר החקירה הועבר למבקש. לכן, אין מקום לחזור בזמן ולדון בפגמים בהליך ביניים, כאשר ההליך העיקרי כבר בעיצומו. 5. **סופיות הדיון וסמכות שיפוט:** בית המשפט נוטה לקבל את טענת המשיב בדבר עקרון סופיות הדיון, אך מוצא כי נסיבות העניין, במיוחד היעדר הצגת המסמך המרכזי, מצדיקות בחינה מחודשת של ההחלטות. עם זאת, הוא מוצא כי הפורום המתאים לכך הוא בית המשפט הדן בהליך הפלילי. 6. **חוסר בהירות לגבי חוזק הפגם:** בית המשפט מעיר כי גם ללא קביעת מסמרות, הוא אינו משוכנע בחוזק הפגם בהליך, במיוחד לגבי פרשנות המסמך נספח ד'. לגישתו, דווקא מחיקת המילים "לגבי מסמכים שברשותו" יכולה להתפרש כהרחבת הסרת החיסיון, ולא כמגבלה עליה. **סוף דבר** בית המשפט קובע כי **הדיון בטענות המבקש בדבר פגמים בהליך הסרת החיסיון יישמר ותיטען במסגרת ההליך הפלילי העיקרי**. לכן, הדיון שנקבע בבקשה זו מבוטל. **השלכות משפטיות וחידושים:** * **הפרדה בין סמכות ערכאה לבירור טענות מרמה בהליכי גילוי לבין ההליך העיקרי:** ההחלטה מדגישה את העיקרון כי טענות בדבר מרמה כלפי בית המשפט, גם אם הן נוגעות להליכים קודמים של גילוי מסמכים, יש לברר בפורום המתאים, לרוב ההליך המשפטי העיקרי. * **משקל הטענות בדבר הטעיית בית המשפט:** בית המשפט מראה נכונות לבחון טענות בדבר הטעיית בית המשפט, אך דורש הצגת ראיות מוצקות לכך. במקרה זה, היעדר הצגת מסמך מרכזי שימש כגורם מכריע. * **הבחנה בין חיסיון לקבילות:** ההחלטה מחזקת את ההבחנה בין חיסיון (אי-חשיפה) לבין אי-קבילות (אי-שימוש כראיה), ומדגישה כי הסרת חיסיון אינה בהכרח קובעת באופן סופי את קבילות המסמך. * **יישום הלכת "אוריך" ו"שמש":** ההחלטה מיישמת את העקרונות שנקבעו בפסיקות אלו, לפיהן יש להימנע מבירור מורכב של טענות קבילות ראיות בשלבים מוקדמים של החקירה, אלא להותירם להכרעת ההליך העיקרי. * **חשיבות הצגת מלוא הראיות בפני בית המשפט:** ההחלטה מדגישה את החשיבות הקריטית של הצגת כל הראיות הרלוונטיות בפני בית המשפט, שכן היעדר הצגת מסמך מרכזי עלול להשפיע על יכולת בית המשפט לדון בטענות באופן מלא.