בג"צ 264/87

תקציר

העתירות עסקו ברישומם של העותרים כיהודים במרשם האוכלוסין. העותרים ביקשו בכמה מקרים לרשום את דתם ולאומיותם כיהודים במרשם האוכלוסין, ואחרים ביקשו למנוע זאת, בטענה כי הגיורים המדוברים אינם תקפים על פי הדין העברי. פסק דין הרוב, שניתן על ידי הנשיא שמגר, קבע כי על פקיד הרישום לרשום גיור של עולה על פי ההודעה שהוגשה, בצירוף מסמך המעיד על הגיור מכל קהילה יהודית בחו"ל, מבלי לבדוק את תוקפו. זה חל על כל המקרים ללא קשר אם הקהילה המדוברת היא אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית. על פי חוק מרשם האוכלוסין, לפקיד הרישום סמכויות מוגבלות ועליו להירשם על סמך ההודעה שנמסרה ומבלי לברר את אמיתות העניין. דעת המיעוט, שניתנה על ידי סגן הנשיא אלון, טענה כי רישום פריט הלאום "היהודי" צריך להתבסס על ההגדרה בחוק השבות, המחייבת את הגיור להתבצע על פי ההלכה. אלון טען כי המונח "להתגייר" מקורו בהלכה היהודית ויש לפרשו בהקשר של ההלכה. עוד קבע כי יש להבין את הגדרת המחוקק כמבחן אובייקטיבי-נורמטיבי, ולפקיד הרישום צריכה להיות סמכות לחקור את תוקפו של הגיור. כתוצאה מכך, רוב הדעות דחו את העתירות שביקשו למנוע את הרישום וקיבלו את אלה שביקשו להבטיח זאת. הצווים הקודמים בחלק מהמקרים נעשו מוחלטים. דעת המיעוט הייתה מבטלת צווים אלה ומבטלת את הרישומים שנעשו על סמך פסקי דין קודמים של בית המשפט.