ע"נ 7313-10-19

תקציר

פסק דין זה עוסק בערעור להכרה ביוצא צבא צה"ל כנכה משוחרר לפי חוק הנכים, בשל מחלת פסוריאזיס שפרצה במהלך שירותו הצבאי. על מנת שיוכר כנכה משוחרר, על המערער להוכיח כי מחלתו נגרמה עקב שירותו הצבאי. במקרה דנן, אין חולק כי מחלתו של המערער החלה במהלך שירותו הצבאי. עם זאת, הדיון מתמקד בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. פסוריאזיס היא מחלה חוקתית עם רקע גנטי, המופעלת על ידי גורמים סביבתיים. הקשר הסיבתי המשפטי מחייב הן היבט סיבתי עובדתי-רפואי והן היבט סיבתי-משפטי. בעוד שהמומחים מסכימים כי קיים קשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין הופעת פסוריאזיס, על בית המשפט לקבוע האם המערער חווה לחץ נפשי חריג במהלך שירותו הצבאי. המערער טוען כי חווה לחץ נפשי מתמשך עקב הכשרה לא מספקת וחשש מאחריות בתפקידו הצבאי. עם זאת, בית הדין מוצא כי תנאי העבודה היו נוחים ותחושות הלחץ של המערערת אינן מהוות לחץ נפשי חריג. זאת ועוד, אופי עבודתו של המערער, פיתוח קושחה לפרויקט אסטרטגי, לא היווה סיכון ישיר או מיידי לחיי אדם. משכך, מגיע בית המשפט למסקנה כי לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי בין שירותו של המערער לבין מחלתו. בית המשפט בוחן גם את הקשר הסיבתי-משפטי, שיש בו יסוד סובייקטיבי ואובייקטיבי. בעוד אופיו העקרוני של המערער והלחצים הרגשיים המתועדים ממלאים את היסוד הסובייקטיבי, היסוד האובייקטיבי אינו מתקיים. הלחץ של המערער אינו חריג או צבאי באופיו, והוא דומה ללחץ שחווים אזרחים בתפקידים דומים. ככלל, הערעור נדחה מאחר שלא הוכח הקשר הסיבתי בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. המערערת חויבה בהוצאות המשיב, בסך 6,000 ₪.