ת"א 51864-02-18

תקציר

מדובר בנהג צעיר שנקלע לתאונה בעת שנהג באופנוע ללא ביטוח. התובע טען כי יש לפצות אותו על ידי הנתבעת, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שכן סביר להניח שלא ידע כי לאופנוע אין כיסוי ביטוחי חובה, כאמור בסעיף 7א לחוק הפיצויים. השופט בחן ביסודיות את שלושת התנאים הקבועים בסעיף 7א. ראשית, השופטת מצאה כי התובע אכן נהג באופנוע ברשות הבעלים, שכן הבעלים בפועל, למרות שהאופנוע היה רשום על שם צד שלישי, הסכים לשימוש של התובע. שנית, השופט פסק לטובת התובע בעניין בורות סובייקטיבית, שכן לא הוכיחו ראיות משכנעות לכך שהתובע ידע שהאופנוע חסר ביטוח. עם זאת, השופטת קבעה כי התובעת נכשלה בתנאי השלישי – סבירות אי הידיעה על היעדר הביטוח. השופטת פירטה את הנסיבות, לרבות ניסיונו העסקי של אביו של התובע ומעמדו של התובע כנהג חדש, והצביעה על כך שהתובע היה צריך לברר לגבי הביטוח אך בחר שלא לעשות זאת. השופטת הדגישה כי התנהלותו של התובע הייתה בלתי סבירה, במיוחד לאור משך השימוש באופנוע ומודעותו למשמעות הביטוח לנהגים חדשים. משכך, דחתה השופטת את תביעת הפיצויים, והורתה לתובע לשלם לנתבע סכום מתון עבור הוצאות ושכר טרחת עורך דין.