עמ"נ 40970-10-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה מנהלית שעניינה בקשה להארכת רישיון עבודה למטפל זר. העתירה, שהוגשה על ידי ניצול שואה בן 91, ביקשה לאפשר את המשך העסקתה של מטפלת מהפיליפינים שעבדה אצלו בעבר. המטפלת, ששהתה בישראל שלא כדין לאחר פקיעת אשרת העבודה הראשונית שלה, הועסקה על ידי המערערת מטעמים הומניטריים. לאחר מותו של המערער המשיכה המטפלת לעבוד אצל משפחתו של המערער. הבקשה להארכת היתר נדחתה בנימוק שעל פי חוק הכניסה לישראל, הארכה כזו יכולה להינתן רק לטיפול בחולה אחד. גם בית הדין לעררים דחה את הערעור, החלטה הנתמכת בפסק הדין הנוכחי. פסק הדין מסכם את ההיסטוריה של התיק, תוך פירוט החוקים הרלוונטיים וההחלטות הקודמות. היא מדגישה כי החוק מאפשר הארכות רק בנסיבות מוגבלות וכי שר הפנים מחויב לתקנות אלה. מאחר שהמטפל כבר קיבל ארכה לטיפול במטופל אחר, נמצא כי הבקשה הנוכחית, אף שנדחתה על הסף, נעדרת כל בסיס משפטי. בית המשפט הכיר במצבו הקשה של המערער אך הדגיש כי החוק אינו מאפשר הארכות מעבר לתנאים שצוינו. החלטת המשיב ופסק דינו של בית הדין לעררים נחשבו שתיהן כדין. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא בסיס לטענת המערער לאכיפה בררנית, שכן החלטות ההארכה שהוצגו היו שונות מעניינו של המערער. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ולמטפלת ניתנה עד ליום 30.6.2018 לעזוב את הארץ, ללא הוצאות שנפסקו כנגד המערערת. פסק הדין מסתיים בהדגשת הפיטורים תוך הכרה במצבו הרפואי של המערער ומתן תקופת התארגנות ארוכה למעבר.