ת"א 41642-03-21

תקציר

התיק סובב סביב דירה שכורה שהדיירת שלה, ליזה ביטון, הלכה לעולמה, מה שעורר מחלוקת על החזקה החוקית בנכס. התובעת, שייצגה את מדינת ישראל, טענה כי הנתבעים, נכדתה ונכדתה של ליזה, אינם דיירים מוגנים ואין להם זכות חוקית לאכלס את הדירה. הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים או לחילופין בעלי זכויות כדיירים ממשיכים על פי חוקי הדיור הציבורי. הדירה אכן הושכרה על ידי התובע לדיור ציבורי והייתה כפופה להסכם שכירות לשלוש שנים, אשר הנתבעים טענו כי פג תוקפו. בית המשפט קבע כי המנוחה, ליזה, לא הייתה דיירת מוגנת, וכך גם הנתבעים, שכן בהסכם השכירות צוין במפורש כי חוק הגנת הדייר אינו חל. באשר לדיור הציבורי טענה התובעת כי ליזה נטשה את הדירה ועברה לגור עם בתה (אמה של הנתבעת), דבר שהנתבעים הכחישו. נטל ההוכחה נפל על התובעת, שהציגה דיווחים על ביקורים בדירה בה ליזה לא נכחה במהלך היום. גרסת הנתבעים לאירועים לא הייתה עקבית ולא קוהרנטית, ואילו ראיות התובע וטיעוניו היו משכנעים יותר. נמצא כי בששת החודשים האחרונים לחייה של ליזה היא לא התגוררה בדירה אלא התגוררה עם בתה. כתוצאה מכך, הנתבעים לא עמדו בדרישות החוק להכרה כדיירים ממשיכים, שכן הם לא התגוררו עם ליזה לפחות שלוש שנים לפני מותה. כמו כן, נכדתה של הנתבעת לא הייתה זכאית באופן עצמאי לדיור ציבורי. בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את הדירה ולשלם 4,334 שקל עבור השימוש בה לאחר מותה של ליזה, וכן 30 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 16.7.2023.