ת"א 3582-08-10

תקציר

המחלוקת בין דדון לזכרי נובעת ממחלוקת על תנאי ההסכם בדבר פרישתו של דדון מחברה והפסקת הייצוג המשפטי של דדון את זכרי לאחר מכן. דדון טוען כי זכרי הפר את ההסכם ביניהם בכך שביצע משיכות מחשבון החברה, מה שהוביל לאובדן אמון ולפירוק השותפות. מנגד, זכרי מייחס את התפרקות השותפות לצרות הפיננסיות של החברה ולרצונו של דדון להתגונן מפניהן. בית המשפט מצדד בדדון, וקובע כי ההסכם הכתוב בין הצדדים הוא הראיה העיקרית לכוונותיהם, וטיעונים בעל-פה הסותרים אותו אינם תקפים. על פי ההסכם, מכר דדון את מניותיו בחברה לזכרי תמורת 90 אלף שקל, שזכרי היה אמור לשלם. בית המשפט דוחה את טענותיו של זכרי כי תשלומו היה מותנה, ובמקום זאת מקבל את גרסתו של דדון לאירועים וקובע כי חובתו של זכרי לשלם הייתה ללא תנאי. זאת ועוד, השופט מוצא את עדותו של זכרי בלתי אמינה ומעדיף את גרסתו של דדון לאירועים שהובילו לחתימת ההסכם. באשר לתביעתו של זכרי נגד דדון על סך 330,500 שקל פיצויים שנגרמו לכאורה עקב הפסקת הייצוג המשפטי הפתאומית של דדון, בית המשפט פוסק לטובתו של דדון. נמצא כי דדון פעל על פי הנוהל התקין להפסקת הייצוג והודיע לזכרי על מועדי השימוע. בנוסף, מקבל בית המשפט את הסברו של דדון בדבר הודעת השחרור מייצוג וראיות מומחה התומכות בה. גם אם דדון זייף את חתימתו של זכרי, בית המשפט מוצא כי רשלנותו של זכרי והיעדר קשר סיבתי לנזק הנטען הביאו לדחיית תביעתו. כתוצאה מכך, בית המשפט מורה לזכרי לשלם לדדון 90 אלף שקל, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. זכרי אחראי גם להוצאות המשפט וההוצאות המשפטיות של דדון, וכן למלוא הוצאות תביעתו שנדחתה נגד דדון.