ת"א 20321-08-19

תקציר

התובעת, המייצגת את עיזבון המנוח, מבקשת לבטל הסכם מכר מקרקעין בין המנוח לעירייה בעילה של הטעיה או הפרת חוזה על ידי האחרונה. במסגרת ההסכם, שנחתם בשנת 1987, הועברו המנוחים חלק מאדמתם לעירייה בתמורה לפיצוי כספי ובמאמצי העירייה לשנות את ייעוד הקרקע הנותרת. עם זאת, טענת התובע נעדרת שחר מכמה סעיפים. ראשית, זכויות החכירה הקשורות לקרקע פקעו בשנת 2007 ולא חודשו, כלומר לתובע אין כל טענה תקפה על הקרקע או על החזקה בה. שנית, עילת התביעה של התובע חסומה על פי חוק בשל חלוף הזמן מאז טענותיו הראשוניות של המנוח כנגד העירייה בדבר אי קיום שינוי הייעוד. בנוסף, התובעת לא ביססה את טענת הטעיה, שכן הצדדים המעורבים היו מודעים לאי הוודאות הכרוכה בהשגת שינוי הייעוד. יתר על כן, העירייה מילאה את חובתה לעשות מאמצים סבירים לשינוי ייעוד הקרקע, אך גורמים חיצוניים שאינם בשליטתה הפריעו להשגת מטרה זו. השופט מדגיש גם את ריבוי ההתדיינויות בתיק זה ואת הצורך שכל הטענות הנובעות מאותה עילה יוצגו בהליך אחד. משכך, התביעה להשבת הקרקע נדחית, והתובע נדרש לכסות את הוצאות העירייה, לרבות הוצאות העד המומחה מטעמה.