ת"א 11594-12-18

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבע, בדרישה להשבת כספים שהפקיד בידיו לצורכי השקעה. לטענת התובעת, הנתבעת לא הצליחה להחזיר את הכספים למרות בקשות רבות, ובמקום זאת הציגה תירוצים שונים והבטחות שווא להשבת הכספים. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי אין לו חוב לתובע וכי הסכום הנתבע לא הוכח. הוא גם העלה את הגנות ההתיישנות וה-res judicata, וטען כי החוב נכלל בהליך פשיטת רגל קודם נגדו. בית המשפט בחן את חומר הראיות ופסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי הנתבעת אכן ניהלה את תיק ההשקעות של התובעת ולא החזירה את הכספים. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הסכום הנתבע, 2.4 מיליון ₪, הוכח באמצעות מסמכים והתחייבויות שונות שניתנו על ידי הנתבעת. התחייבויות אלה, שנמשכו בין השנים 2002 ל-2014, היוו הודאה של הנתבעת בחוב המגיע לתובע. בית המשפט דחה את טענת הנאשם בדבר איומים וקבע כי ההתחייבויות לא ניתנו תחת לחץ; במקום זאת, הם שיקפו את מצב העניינים בפועל. בנוסף, בית המשפט לא קיבל את הגנת ההתיישנות של הנתבע, שכן ההתחייבות האחרונה ניתנה בשנת 2014, תוך איפוס תקופת ההתיישנות. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבע כי התביעה חוסה תחת דוקטרינת res judicata בשל הליך פשיטת הרגל הקודם. נמצא כי הנתבע פעל בחוסר תום לב ונהג בהטעיה, ומנע ממנו להסתמך על צו הפיטורים. בעקבות זאת פסק בית המשפט לטובת התובע והורה לנתבעת לשלם בתוך 30 יום סכום של 2.4 מיליון שקל, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 70 אלף שקל. הסכומים היו אמורים להיות כרוכים בהפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולמו במסגרת הזמן הנקובה.