ע"א 3079/08

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, שעניינו פיצוי בגין "הפסד דמי חכירה" עקב הפקעת קרקעות. קרן הייטנר הייתה הבעלים של קרקע לא מפותחת בירושלים שהופקעה על ידי המדינה בשנות השישים. המחלוקת התמקדה בשאלה האם יש לחשב את הפיצוי על בסיס הערך השנתי הפוטנציאלי של הקרקע או דמי השכירות בפועל שניתן לקבל מדי שנה. מבחינה היסטורית, הפיצוי נועד להוות תחליף לריבית על קרן ההפקעה, המשקפת את תפיסת פיצוי הפירות. בתי המשפט הגיעו למסקנה כי הפיצוי צריך לשקף את ערך הקרקע כפי שהוא משתנה מדי שנה, בהתאם לעקרונות חוקתיים בסיסיים ולפצות על העיכוב בתשלום. בית משפט קמא העדיף את שיטת המשיב להשתמש בתשואה הנגזרת מערכה המשתנה השנתי של הקרקע, ודחה את טענת המדינה לחישוב דמי שכירות קונקרטי. בית המשפט ציין תקדימים וקשיים מעשיים בחישוב דמי השכירות ההיסטוריים לתמיכה בהחלטתו, ופסק פיצוי של למעלה מ-1.5 מיליון שקל בתוספת הוצאות. ערעור המדינה על החלטה זו נדחה, בטענה שהפיצוי צריך לשקף את פוטנציאל השימוש ועליית ערך הנכס, ולא רק את השימושיות המיידית, ובכך להבטיח פיצוי הוגן בגין איחור בתשלום.