ע"פ 4985/13

תקציר

הערעור הוא על הרשעתו של יגאל חבר, לשעבר מפקד ארגון הכבאים בטבריה, בעבירות שחיתות ומרמה שונות הקשורות לתפקידו. ערכאת הערעור קיבלה חלקית את הערעור, וזיכתה את חבר מעבירת הגניבה בידי עובד ציבור שבה הורשע באישום השמיני, ומהעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות שבה הורשע באישום ה-11. ערכאת הערעור אישרה את יתר פסקי הדין של בית המשפט המחוזי, לרבות הרשעתו של חבר בעבירות מרמה, הפרת אמונים, גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל. אישומים אלה התייחסו למספר אירועים, כולל שימוש בכספי האיגוד לרכישת מתנות ופרחים לשימוש אישי, יצירת זיכויים כוזבים עם ספקים כדי להוציא את כספי האיגוד ללא פיקוח, ומכירת נכסים אישיים לאיגוד. בית הדין לערעורים אישר גם את העונש של 22 חודשי מאסר, קנס של 150 אלף שקל ופיצוי של 250 אלף שקל לאיגוד, שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. ערכאת הערעור קיבלה את פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי, שהתבסס על מכלול ראיות רב, ועיגן בחומר הראיות את הממצאים העובדתיים בדבר התנהלות המרמה של חבר. בית הדין לערעורים הסכים גם עם קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן חבר פעל ללא רשות וסמכות, וכי יתר עובדי האיגוד שימשו חותמת גומי להחלטותיו, מבלי לפקח על ענייניו הכספיים של האיגוד. באשר לאישום השני, קבע בית הדין לערעורים כי חבר היה מודע לכך שאינו זכאי לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, וכי מעשיו מהווים גניבה ולא קבלת דבר במרמה. באישום הרביעי הסכים ערכאת הערעור כי חבר לקח החזרים בתעודות רכישה בגין מתנות שנתן באירועים אישיים, ללא רשות, המהוות גניבה. באשר לאישום החמישי קבע ערכאת הערעור כי השימוש שעשה חבר בכרטיס כניסה חינם לאתר הנופש חמת גדר לשימוש אישי מהווה מרמה והפרת אמונים. באישום השביעי קבע ערכאת הערעור כי רכישת פריטים לשימוש עצמי באמצעות זיכוי שנוצר בחנות פרחים, מהווה קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד. ערכאת הערעור אישרה גם את ההרשעה באישום העשירי, הנוגע להפרת תנאי שחרורו של חבר, וקבעה כי השיחה שקיים עם נציב הכבאות ועם יו"ר האיגוד היוותה הפרה של הוראה כדין. עם זאת, ערכאת הערעור זיכתה את חבר מעבירת גניבה בידי עובד ציבור לפי האישום השמיני, בנוגע למצלמה שנמצאה בביתו, מחוסר ודאות שהיא שייכת לאיגוד. ערכאת הערעור זיכתה את חבר גם מהעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות באישום ה-11, בקובעו כי העובדות מהוות גניבה בלבד. למרות הזיכוי החלקי, אישרה ערכאת הערעור את גזר הדין מאחר שהיה ראוי, מאוזן ונוטה להיות קל, ולא חרג באופן מהותי ממדיניות הענישה בעבירות דומות. הודגשו החומרה הרבה שבה מתייחסים לעבירות שחיתות והצורך להחמיר את הענישה למי שמנצל לרעה את מעמדו. ערכאת הערעור דחתה גם את הטענות להקלה בעונש בהתבסס על הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, התארכות ההליכים, תרומתו של חבר למדינה ולשירות הציבורי ועברו הנקי. לבסוף, בית המשפט לערעורים קבע כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו של חבר בגין אי נטילת אחריות על מעשיו או הבעת חרטה, אך גם לא היה צריך להחמיר בעונשו בשל כך.