ת"א 8039/06

תקציר

בפסק הדין נקבע כי העתירה לחייב את המדינה לתקצב יותר ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגיל תידחה. השופט מסביר כי המדינה מחויבת לספק רמת שירותים מינימלית הנדרשת לשילובם של ילדים אלה, אך לא ניתן לקבוע כי הסכום הנתבע על ידי העותרים הוא חלק מרף מינימלי זה. השופט מדגיש כי למדינה שיקול דעת בקביעת הסכום המדויק שיוקצה למטרה זו. עוד מדגישה השופטת כי בית המשפט העליון נמנע בעבר מקביעת תקציב ספציפי למסגרות מתכללות, והותיר את ההחלטה בידי הרשויות המנהליות. תחת זאת, המדינה מחויבת לשמור על שוויון מהותי בין מסגרות החינוך השונות. השופט מציין כי התביעה, שהוגשה לאחר שיהוי של שנים רבות, אינה מספקת אינדיקציה ברורה להיקף השירותים הנדרשים ואינה מוכיחה כי המדינה הפרה את חובתה. גם העילות המנהליות לתביעה נדחות, שכן התנהלות המדינה לא הייתה בלתי סבירה, והתובעים לא מיצו את כל הסעדים האפשריים. השופט דן בנזיקין של רשלנות והפרת חובה חקוקה ולא מוצא ראיות לאשמת המדינה באף אחד מהמקרים. לבסוף, השופט מגיע למסקנה כי לתובעים אין עילת תביעה כנהנים וכי התביעה מיותרת בשל היעדר עילת תביעה תקפה. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.