ע"א 1589/00

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים הדוחה את תביעת המערערים לפינוי המשיבים – דייר מוגן ובתו – מדירה בבעלות המערערים. הדייר המוגן התגורר בדירה משנת 1962. בתו, המשיבה השנייה, טענה כי חזרה לדירה בשנת 1997 כדי לטפל באביה. המערערים טענו כי נוכחותה של הבת בדירה מהווה הפרה של הסכם השכירות, שאסר על השוכר לבצע שכירות משנה בנכס. דעת הרוב של בית המשפט העליון, השופט עדיאל, קבעה כי המניע העיקרי של הבת לחזור לגור עם אביה היה לזכות במעמד של דיירת מוגנת, דבר המהווה הפרה של הסכם השכירות. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערעור, הורה על פינוי המשיב השני, והחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שיקבע את השלכות הפרת חוזה השכירות על ידי המשיב הראשון. פסק דינו של השופט עדיאל הושפע מחוסר תום הלב של המשיבים וממכירת דירתה של הבת על ידה, וראה בכך מהלך מחושב להשגת מעמד מוגן. השופט מזרחי חלק על כך, וטען כי החזרת ילד לבית הוריו במצוקה צריכה להיחשב טבעית ובמסגרת הציפיות של הסכם השכירות. מזרחי סבר כי אין די בקביעתו של בית משפט קמא כי המניע העיקרי של הבת היה לזכות במעמד מוגן כדי לבסס חוסר תום לב. החלטת הרוב, בניגוד לדעת מזרחי, הורתה על הפינוי וקבעה תקדים למקרים דומים, תוך הדגשת דרישת תום הלב במצבים כאלה.