ב"ל 33755-09-12

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תביעה שהגישה אישה, ילידת 1934, נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין קצבת הזקנה שלה. התובעת, עקרת בית, קיבלה מהנתבעת קצבת סיעוד משנת 1999 אך לא הגישה בקשה לקצבת זקנה. בתביעה נטען כי התובעת ובעלה סברו כי היא מקבלת קצבת זקנה באמצעות תשלומי בעלה וכי הנתבע פעל בחוסר תום לב בכך שלא הודיע להם אחרת. הנתבעת טענה כי פעלה כדין ושלחה מכתבי חניכה לתובע, אך אלה לא נענו. הראיות הצביעו על כך שלא נשלחו מכתבים כאלה ולכן לא ניתן היה להוכיח את טענת הנתבע. השופט קבע במקרה זה כי אי ידיעת החוק אינה מהווה סיבה מוצדקת לדחות את תחולתו של סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי כל תביעה לגמלה כספית תוגש בתוך 12 חודשים מיום הגשת עילת התביעה. זאת ועוד, מצבה הנפשי של התובעת והעובדה שבעלה פעל מטעמה הביאו לכך שההוראות לסיום תקופת ההתיישנות לפי סעיפים 8 ו-11 לחוק ההתיישנות לא היו חלות במקרה זה. למרות שהשופטת הכירה במצבו המצער של התובע, התביעה נדחתה בשל חוסר יכולתו של התובע לעמוד בדרישות החוק. פסק דין זה, בהתאם לפסקי דין קודמים, הדגיש כי התנהלותם של גופים ציבוריים אינה יכולה להקנות זכויות שאינן מעוגנות בחוק. לפיכך, לא ניתן היה להעניק לתובע את זכאותו לקצבת זקנה רטרואקטיבית מעבר ללוחות הזמנים שנקבעו.