ת"ק 43376-04-22

תקציר

השופט דוחה את התביעה נגד הנתבע מכמה טעמים. ראשית, באשר לתלונתם של התובעים על כך שהנתבעת לא התייחסה לפניותיהם בנוגע לחוב, מהראיות עולה כי הנתבע שלח את המכתבים לכתובת המעודכנת של בעלי הדירות. השופט מקבל את הסברו של הנאשם לכתובות הסותרות בחלק מהמכתבים ואינו מוצא כל פגם בהתנהלותם. שנית, השופטת בוחנת את טענות התובעים בדבר פגמים בהטלת העיקול ומוצאת אותן חסרות בסיס. הדרישה שנשלחה ביום 19.5.2021 הייתה בהתאם לתקנות, והתובע אף הודה כי ככל הנראה התקבלה אצל אחיו. באשר לטענה כי הדירה לא הייתה בשימוש, מפנה השופט לחוקים הרלוונטיים הקובעים תשלום חודשי מינימלי עבור שירותי מים, ללא קשר לצריכה בפועל. עוד מציינת השופטת כי התובעים יכלו לבקש ניתוק מאספקת המים אך לא עשו כן. באשר לטענה כי הנתבע לא השיב לפניותיהם, השיב הנתבע והתייחס לסיבת החוב. בנוסף, מתברר במהלך הדיון כי יזם התמ"א, שתפס את החזקה בדירה, התחייב לשלם את דמי השכירות החודשיים לנתבע. משמעות הדבר היא כי לתובעים, אף שהיו אחראים לתשלום, הייתה זכות חוזית לשיפוי מהיזם. השופט מציין כי עובדה זו לא הוזכרה בתביעה ומסיק כי היזם אכן חויב לשלם על פי הסכם התמ"א. הנתבע גם שלח דרישות חוב רבות והתראה כדין לפני העיקול, המסבירה את סיבת החוב. לפיכך, עומדת לנתבע הגנה מפני תביעת לשון הרע והתביעה עומדת בפני קשיים ניכרים נוספים. השופטת מדגישה כי גם אם נפל פגם בהליך העיקול, התובעים יכלו למנוע אותו בנקל על ידי תשלום החוב או פנייה ליזם התמ"א, דבר שהיה שולל כל פיצוי לשון הרע לכאורה. יתר על כן, נסיבות המקרה – חוב קטן, יתרה גבוהה קודמת וללא היסטוריה של עיקולים – אינן מציגות באופן אובייקטיבי את התובעים כמשתמטים מחובות. גם התנהלות התובעים מצביעה על כך שלא ייחסו חשיבות רבה לעיקול. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשאת בהוצאות הנתבעת.