ע"א 4390/90

תקציר

במחלוקת משפטית הנוגעת לשינוי ייעוד קרקע ולפיצוי לפי חוק התכנון והבניה, בחן בית המשפט העליון האם המערערת זכאית לפיצוי בעקבות שינוי ייעוד מ"נופש ומלונאות" ל"גן לאומי מוצע". הערעור הוגש לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הפיצויים, והגיע למסקנה כי שינוי הייעוד לא גרם לפגיעה משמעותית מעבר לסבירות. על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, בעלי קרקעות יכולים לתבוע פיצויים אם הקרקע שלהם נפגעה על ידי תכנית, למעט במקרים מסוימים המפורטים בסעיף 200, המפרט תנאים לפטור רשויות מתשלום פיצויים. תנאים אלה מחייבים את הפגיעה ליפול תחת קטגוריות מוגדרות, לא לחרוג מגבולות סבירים, וכי אין זה בלתי צודק לשלול פיצויים. בית המשפט העליון הבהיר כי תנאים אלה הם מצטברים ועליהם להבטיח למעשה הגינות בהטלת חובות פיצויים. על ועדת התכנון המקומית מוטלת האחריות להוכיח זכאות לפטור מפיצוי. במקרה זה מצא בית המשפט ירידה משמעותית בערך הקרקע, כ-30%, המעידה על כך שהפגיעה חרגה מגבולות הסביר, ולכן הצדיקה פיצוי. בהגיעו למסקנה כי ירידת ערך הקרקע של המערערת מצדיקה פיצוי, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מדגיש את הצורך לאזן בין צרכי התכנון הציבורי לבין זכויותיהם של בעלי הקרקע הנפגעים. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת סכום הפיצוי הראוי, תוך הטלת הוצאות משפט על המשיבים.