פש"ר 28085-11-17

תקציר

הגרושה והחייב היו מעורבים בסכסוך משפטי בנוגע לבעלות על בית הנישואין הקודם שלהם ועל הקרקע לאחר גירושיהם. בית הדין השרעי פסק לטובת הגרושה, והעניק לה בעלות מלאה על הבית והקרקע כפי שנקבע בהסכם הגירושין. עם זאת, החלטה זו בוטלה חלקית בפסק דין זה. השופטת הכריזה על הגרושה כבעלים של 1/24 בלבד מהזכויות במקרקעין בהתאם להסכם הגירושין, עליהם ויתר החייב ללא תמורה. זאת, בהתבסס על חישוב גודל המגורים ביחס לחלקו של החייב במקרקעין בעת הגירושין. יתר על כן, השופט הכיר בזכויות הקניין השוויוניות של הגרושה, אשר גברו על זכותו המאוחרת של נושה שביקש להטיל עיקול על הנכס. הנושה, שהיה מודע לכך שלחייב יש בן זוג, היה חייב לברר את טיב זכויותיה הבלתי רשומות. מכאן, שטענת הגרושה כי בית המגורים שייך לה הייתה מוצדקת. באשר ליתר זכויותיו של החייב, אותן ירש, פסק השופט לטובת הנושה. משכנתא נרשמה כדין כבטוחה לפירעון הלוואות החייב מהנושה, והנושה הוכר כנושה מובטח. כתוצאה מכך, הכספים ממימוש נכסים אלה ישמשו תחילה לסילוק החובות לנושה המובטח, ויתרת הסכום תועבר לקופת PSR לחלוקה בין כל הנושים. הנושה פסק לנושה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. השופטת הדגישה כי פסק דין זה רק ביסס ממצא בין הגרוש, החייב והצדדים האחרים להליך, ולא קבע את זכויותיהם של יתר הבעלים המשותפים במקרקעין בהליך של פירוק שיתוף.