ת"א 5736-06-14

תקציר

השופט הקדים את דבריו וציין כי מצא את הנאשמים אינם אשמים בטענות שהועלו נגדם. הוא חילק את החלטתו לשני חלקים עיקריים: ראשית, הוא התייחס לנסיבות החתימה על הסכם סיגמא-סקיטו, להשפעותיו על היחסים בין התובעים לנתבעים ולמצגים שהציגו הנתבעים בפני התובעים; לאחר מכן, הוא ניתח כל תביעה לגופה, ובחן את תביעות וינקלר, מלכיאור ואפרתי. השופטת פתחה וציינה כי מרבית המחלוקות העומדות על הפרק הן עובדתיות באופיין, ולכן נטל ההוכחה נפל על התובעים. הוא מצא את עדותו של מיכאל רביב, דמות מרכזית בתיק, כבלתי קוהרנטית ומלאת סתירות, ולכן העדיף עדויות של עדים אחרים שנמצאו אמינות יותר. התובעים טענו כי הסכם סיגמא-סקיטו, נועד למזג את לקוחות אפקט לתוך סיגמא, אך השופט חלק על כך וציין כי תקופת הביניים המפורטת בהסכם לא הושלמה. יתר על כן, השופטת הדגישה כי ההסכם לא הזכיר את ההנחה של סיגמא על חובות העבר של אפקט, והתובעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח אחרת. השופטת גם דחתה את טענת התובעים כי סיגמא וסקיטו אחראיות לנזקים שנגרמו כתוצאה מניהול השקעותיהן על ידי אפקט, שכן התובעים לא ביססו כל קשר או מצג שנעשו על ידי הנתבעים 5-2 אליהם. השופטת ציינה כי הציפיות שנוצרו על ידי התובעים בנוגע לחבותה של סיגמא אינן מספיקות כדי לבסס עילת תביעה נגדה. בהתייחס לתביעות הפרטניות, קבע השופט כי וינקלר לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי אפקט חרג מההרשאה לניהול חשבונו, ולכן לא ניתן להטיל על אפקט אחריות להפסדים שנגרמו לו. משכך, גם התביעות נגד הנתבעים האחרים נכשלו, שכן אחריותם הייתה תלויה בזו של אפקט. השופט דחה את תביעתם של בני הזוג מלכיאור וקבע כי לא הוכח כל קשר בין ניהול תיק ההשקעות שלהם לבין סיגמא או עומר רגב. בנוסף, בני הזוג מלכיאור לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם בדבר ניגוד עניינים הקשור להחזקת מניות במתכונת המקורית, ואף לא הוכיחו כל פסול במכירת מניות אלה על ידי רגב. במקרה של אפרתי קבע השופט כי אפרתי לא ביססה את אחריותה של אפקט להפסדי 2005 או את ניגוד העניינים הנטען סביב החזקת מניות הדפוס המקורי. אפרתי גם לא הוכיח כי היה לקוח של חברת הייעוץ אפקט בשנת 2007, ולכן טענותיו בדבר ייעוץ מטעה חסרות בסיס. לבסוף, התייחסה השופטת לטענת הנתבעים לקנוניה בין רביב לבין התובעים בקשר להגשת התביעה. השופט אמנם מצא את הטענות והראיות שהוצגו כחשודות, אך בסופו של דבר קבע כי הוא אינו נדרש לקבל החלטה בעניין זה, שכן הטענה נדחתה בכל מקרה. בסיום פסק הדין דחתה השופטת את התביעה כנגד כל הנתבעים והורתה לתובעים לשלם את שכר טרחתם והוצאותיהם של נתבעים 2 ו-5, בסך כולל של 90,000 ₪.