ע"א 210/82

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על חובת האם לשלם מזונות לאחר גירושין, למרות הסכם קיים הקובע כי האב יישא באחריות למזונות הילדים. ההסכם, למרות שאושר על ידי בית המשפט במהלך הליכי הגירושין של ההורים, נחשב כלא מחייב את הילדים, ומאפשר להם לתבוע מזונות. בית המשפט הדגיש כי הסכמים כאלה מחייבים בין ההורים אך אינם מוחלטים, במיוחד אם הם פוגעים בצרכי הילדים. ההלכה היהודית קובעת כי אב מחויב לפרנס ילדים מתחת לגיל שש באופן מלא וממשיך בחובה זו על פי עקרונות חכמים מתקנים לילדים גדולים יותר. עם זאת, הן המשפט העברי והן התיקון לחוק המשפחה מכירים בכך שמזונות ילדים משתרעים מעבר לצורך גרידא, ומשקללים את יכולתם של ההורים לשמור על רמת חיים רגילה, חובה המעוגנת בדיני צדקה, המחייבת אמהות באותה מידה בהתאם ליכולתן. בערעור התגלו בעיות בקביעת הכנסות שני ההורים; על ממצאיו של בית משפט קמא הוגש ערעור על התחשבנות לא אחידה של רכיבי הכנסה, כגון הוצאות רכב והפרשות לקרן השתלמות. בסופו של דבר, האם צריכה להשתתף במזונות על בסיס הכנסותיה והכנסות בעלה לשעבר, אך מבלי לכסות את דמי הסיעוד, בהתחשב הן בהכנסותיה והן בדמי הביטוח הלאומי. האב, הנושא במשקל כלכלי רב יותר בשל הכנסותיו הגבוהות, אחראי להוצאות הבסיסיות. בית המשפט העליון התאים את אחריותה הכלכלית של האם כך שתתאים לחלוקה שוויונית יותר המשקפת את הכנסותיה, תוך הבטחת סיפוק צרכי הילדים מבלי לפגוע ביכולתו של האב לטפל בהם.