עת"מ 13551-09-12

תקציר

העותרים ניסו לעצור את בנייתם של שני בתי מלון בסמוך למגוריהם, בטענה כי הבנייה אינה עומדת בתקנות ובתכניות מתאר שונות. עם זאת, השופט מצא כי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי של העותרים בהגשת העתירה. ההחלטות עליהן ביקשו העותרים לערער התקבלו בין שנה לשנתיים לפני הגשת העתירה, ואילו התקנות קובעות כי יש להגיש עתירה בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה, והעותרים לא הגישו בקשה להארכה. השופט הכיר בכך שהיו שני סוגים של שיהוי: סובייקטיבי ואובייקטיבי. שיהוי סובייקטיבי מתייחס לחוסר ערנות או רשלנות של העותר, ואילו שיהוי אובייקטיבי מתרחש כאשר חלוף הזמן גורם לשינוי במצב ועלול לגרום נזק. במקרה זה היה שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, שכן העותרים היו מודעים להחלטות ולא הגישו את העתירה אלא מאוחר הרבה יותר, והעיכוב גרם נזק למשיבים, שהחלו בבנייה והשקיעו משאבים רבים. למרות השיהוי, בית המשפט עדיין רשאי לדון בעתירה אם ההחלטות מהוות פגיעה חמורה בשלטון החוק. השופט בחן את טענות העותרים, אך מצא כי למעט סוגיית טווח 100 המטרים של "קו המים העליון", אין בהן כדי להעיד על פגיעה חמורה בשלטון החוק. באשר לסוגיית ה-100 מטר ציינה השופטת כי המחלוקת הקיימת בין הצדדים בעניין זה אינה מצדיקה סטייה מעקרונות הדין בדבר שיהוי, שכן פרשנות נקודת המדידה סבירה. עוד ציין השופט כי לעותרים הייתה אפשרות לערער על החלטות הוועדה המקומית למתן היתרי בנייה, אך הם לא מימשו זכות זו. השופט הדגיש כי הפגיעה בעותרים מצערת, אך אינה יכולה להצדיק את מניעת הבנייה על בסיס התוכניות הקיימות. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי העותרים ואי מיצוי הליכים אחרים.