עת"מ 217/06

תקציר

הסוגיה המרכזית במקרה זה סובבת סביב פרשנות תנאיו של מכרז פיתוח מקרקעין שפרסם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), ובפרט חובת הגשת ערבות בנקאית. הוראות המכרז קבעו כי מציעים יוכלו להגיש הצעות למספר נכסים, אך יורשו לזכות רק באחד. אם לא נמצאו זוכים לכל הנכסים, תוכל רשות מקרקעי ישראל להפעיל את שיקול דעתה ולהכריז על זוכה ביותר מנכס אחד. יש לציין כי ההוראות חייבו מציעים השואפים לזכות במספר נכסים לצרף ערבות בנקאית נוספת לכל הצעה. העותרות, שתי חברות בנייה, השתתפו במכרז והגישו הצעות נפרדות למספר נכסים. כל חברה העמידה ערבות בנקאית אחת המתאימה לסכום הגבוה ביותר מבין הצעותיה השונות. רשות מקרקעי ישראל קיבלה תחילה את הצעות העותרים, אך בהמשך חזרה בה מהחלטתה ופירשה את תנאי המכרז כך שאי עמידה בדרישות לנכס אחד תפסול את ההצעה כולה בכל הנכסים. הדבר הביא את מנהל מקרקעי ישראל לדחות את הצעות העותרים. העותרים ערערו על החלטה זו, וטענו כי יש לבחון כל הצעה בנפרד עבור כל נכס, ובית המשפט נעתר לכך. פסק הדין הדגיש את הצורך בפרשנות תכליתית של טקסטים משפטיים, לרבות מסמכי מכרז, כדי להגשים את מטרותיהם. נמצא כי פרשנותה הראשונית של רמ"י, שהתייחסה לכל הצעת נכס בנפרד, הייתה סבירה ותאמה את מטרת המכרז, קידום התחרות והשוויון בין המציעים. לעומת זאת, פרשנותה המאוחרת של רמ"י, שהביאה לדחיית ההצעה כולה בגין הפרה אחת, הייתה בלתי סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרות המכרז. יתר על כן, בית המשפט קבע כי ניסיונה של רמ"י לתקן אי שוויון באמצעות פנייה למציעים שהצעותיהם כבר פקעו הביא לפגיעה נוספת בשוויון. פסק הדין הדגיש את חשיבות השמירה על שוויון והוגנות במכרזים תוך התחשבות גם באינטרסים הכלכליים של עורך המכרז. משכך, קיבל בית המשפט את העתירה, ביטל את החלטתה השנייה של רמ"י והחזיר על כנו את קבלתה הראשונית של הצעות העותרים לנכסים הרלוונטיים. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות העותרים, כאשר כל עותר חויב בהוצאות בסך 10,000 ₪.