ע"א 756/80

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך קרקעות בין בעלי שתי משקים סמוכים במושב משמר איילון. המערערים (הפולשים) נכנסו בכוח לחלקת אדמה המעובדת על ידי המשיבים (המחזיקים), פגעו ביבוליהם והציבו מכשולים שימנעו מהם להשתמש בקרקע. המחזיקים תבעו את סילוק הפולשים ופיצוי על נזקים בבית משפט השלום, שפסק את האחרון אך דחה את הראשון וקבע כי הקרקע שבמחלוקת שייכת לפולשים. המחזיקים ערערו לבית המשפט המחוזי, שהפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר והורה על פינוי הפולשים. לאחר מכן ערערו הפולשים לבית המשפט העליון, שהתמקד אף הוא בפרשנות סעיף 19 לחוק המקרקעין, בנוגע לסמכותו של בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת מבלי להשיב את המצב לקדמותו. דעת הרוב, בראשות השופט מ' אלון, פירשה את סעיף 19 בצמצום, והדגישה כי סמכותו של בית המשפט לסטות מהכלל – המחייב את השבת המצב הקודם – צריכה להיות מופעלת רק בנסיבות חריגות לשם שמירה על הסדר הציבורי. מאחר שהמחזיקים הסכימו להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט, קבע אלון כי שגה בית משפט השלום בכך שלא השיב את המצב על כנו, נוכח אופיו האלים של מעשה העזרה העצמית. הנשיא לשעבר י' כהן והשופט ש' נתניהו היוו את דעת המיעוט, וסברו כי לבית המשפט צריך להיות שיקול דעת רחב יותר בהפעלת סמכויותיו לפי סעיף 19, והחלטת בית משפט השלום לדון בזכויות בו זמנית הייתה ראויה בנסיבות העניין. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את הערעור, דחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר את פסק דינו של בית משפט השלום. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בעוד שהפיצויים וההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הנמוכה נותרו על כנם.