ר"ע 104/86

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על הדרישות להגשת תביעה בהליך פסק דין מקוצר. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בראשות השופט א' גלסנר, נקבע כי תביעה לפיצויים מוסכמים הנובעים מהפרת חוזה תידון בהליך רגיל, שכן המבקש לא הציג ראיות בכתב להפרה. לפיכך, המונח "פסק דין מקוצר" נחשב בלתי ראוי ונמחק. לאחר מכן ערער המבקש על פסק דין זה לבית המשפט העליון, בטענה כי הצגת החוזה עצמו צריכה להיחשב כראיה כתובה מספקת כדי לעמוד בדרישות לתביעה לפסק דין מקוצר. המשנה לנשיאה מ' בן-פורת מבית המשפט העליון פסק לטובת המבקש, בקובעו כי על פי פסקי דין קודמים די בראיות בכתב לחוזה עצמו, ואין צורך בהוכחה נוספת בכתב להפרה. בן-פורת הדגישה כי הגשת החוזה על ידי המבקשת מילאה את דרישת הכתב לתביעת פיצויים מוסכמים באופן תמציתי. משכך, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי וקיבל את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי המשיב יישא בהוצאות המבקשים שנגרמו לו במהלך הליך הבקשה. פסק דין זה מבהיר את התנאים המוקדמים הנדרשים להגשת תביעה לפסק דין מקוצר, ומאשר כי די בראיות בכתב לקיום החוזה, דבר המייעל את הליך תביעת הפיצויים המוסכמים במקרים של הפרת חוזה.