פ"א 45757-03-11

תקציר

הכרעת הדין המדוברת קשורה לתיק עבירת חניה בו הודה הנאשם שלא באשמתו. לבית המשפט לעניינים מקומיים ולבית המשפט המחוזי היו דעות שונות בשאלה האם רכבו של הנאשם גרם להפרעה ממשית לתנועה במקום החניה. בעוד בית המשפט לעניינים מקומיים האמין לעדותו של מפקח התביעה, זיכה בית המשפט המחוזי את הנאשם, וקיבל את טענתו כי רכבו חנה 50 מטר מוקדם יותר מכפי שקבע הפקח, ולכן לא גרם להפרעה ממשית לתנועה. הנאשם ערער על החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ודרש הוצאות מהתביעה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בטענה כי עדות השקר של המפקח היוותה נסיבות מיוחדות. המשיב טען, לעומת זאת, כי התנאים לפסיקת הוצאות לא התקיימו, שכן ההחלטה לתבוע הייתה מוצדקת באופן סביר. השופט דחה את הערעור בקובעו כי סעיף 80 לחוק העונשין מאפשר אך אינו מחייב את בית המשפט לפסוק הוצאות לנאשם שזוכה. השופט קבע כי החלטת התביעה להאשים את הנאשם אינה בלתי סבירה, שכן נטל ההוכחה לטענות ההגנה מוטל על הנאשם, ואמונת התביעה כי העבירה בוצעה הייתה מוצדקת באופן סביר. כמו כן, השינוי בעדותו של המפקח נדון על ידי בתי המשפט, והמשך ההליכים של התביעה נמצא מוצדק. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה הראשונית שלא לפסוק הוצאות לנתבע התקבלה.