ת"א 20131-04-19

תקציר

בית המשפט מצא כי ההסכם הראשון, אף שנחתם, אינו מהווה הסכם מכר מחייב שכן הוא לא נחתם על ידי רימה, שהיא התובעת בתיק זה, וגם לא על ידי ולדימיר, שהחזיק באותה עת ב-50% מזכויות הדירה. החתומה על ההסכם הייתה של גלינה, אמה של רימה, שלא הוכח שיש לה ייפוי כוח בכתב או בעל פה מגלינה. היסוסיה של רימא במהלך עדותה בנוגע לבעלות על הדירה, כמו גם הכחשתה המפורשת לכל כוונה לרכוש את הדירה, לצד היעדר פרטים מהותיים כגון מחיר, מועדי תשלום ומיסים בהסכם, מלמדים כי לא מדובר בהסכם מכר. במקום זאת, נמצא כי מדובר בהסכם לשימוש בדירה. באשר להסכם השני, קיבל בית המשפט את טענתה של לריסה כי חתימתה זויפה, טענה הנתמכת בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בדבר אותנטיות החתימה, ודחה את טענתה של רימה כי לריסה וולדימיר נכחו במקום וחתמו על ההסכם. עדותה של רימה, ראובן דהן, שטען כי נכחה בעת חתימת ההסכם השני, נמצאה כמי שמסרה עדות שקר, ואי הבאת עדי ראייה נוספים לחתימה, כמו גם היעדר כל ראיה לעבודות השיפוץ שנעשו בדירה, תמכו עוד יותר בגרסתה של לריסה לאירועים. בית המשפט הגיע למסקנה כי רימא לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי נכרת הסכם מכר מחייב, ולכן דחה את תביעתה. בית המשפט הורה גם על ביטול העיקול על הדירה וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.