בג"צ 7852/98

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה שהגישו מפעילי הטלוויזיה בכבלים נגד החלטת המועצה לשידורי כבלים ולוויין (המועצה). לעותרים ניתנו בשנת 1990 זיכיונות להפעלת שידורי טלוויזיה רב-ערוצית בכבלים. תנאי הזיכיונות שלהם חייבו אותם להשתמש בשיטת השכבות, והציעו למנויים חבילת ערוצים בסיסית, עם ערוצים אופציונליים נוספים הזמינים בתוספת תשלום. המועצה, שהוקמה מכוח חוק הבזק, תיקנה לבקשתם את תנאי הזיכיונות של העותרים כך שיתירו להם לשדר בשיטת העל-בייסיק, שבה רוכשים מנויים חבילה אחת הכוללת את כל הערוצים. במהלך השנים ביקשה המועצה שוב ושוב מהעותרים לחזור לשיטת השכבות לטובת הצרכנים, אך הבקשות נדחו. לאחרונה החליטה המועצה להעניק רישיון לחברת שידורי לוויין חדשה (DBS) להשתמש בשיטת השכבות, תוך הגבלת העותרים מלאמץ שיטה זו למשך 18-27 חודשים או עד ש-DBS תגיע ל-250,000 מנויים, כדי להבטיח מגרש משחקים שווה. העותרים טענו כי המועצה נעדרת סמכות לקבל החלטה כזו וכי היא פוגעת בחופש העיסוק שלהם. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי למועצה נתונה הסמכות לקבוע מדיניות בנוגע לשיטות השידור וכי העותרים מנועים מלערער על סמכות זו, נוכח בקשותיהם בעבר לשינויים בזכייניותיהם. בנוסף, מצא בית המשפט כי החלטת המועצה שירתה את התכלית הראויה של פתיחת השוק לתחרות והייתה מידתית, במטרה ליצור סביבה תחרותית על ידי הגבלת העותרים המונופוליסטיים באופן זמני. בית המשפט סירב להתערב במשך ההגבלה ומצא אותה סבירה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות משפט.