ע"פ 229/89

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט נוגעים לשני אחים, א' וא', שהואשמו ברצח דודם, יחד עם בן דודם ג', שנשפט בנפרד וזוכה מאשמת רצח אך הורשע בגרימת חבלה בכוונה. א' הודה בהשתתפותו במותו של הדוד אך טען להגנה עצמית, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל להרשעתו ברצח ולעונש מאסר עולם. מנגד, א' הכחיש כל מעורבות וטען כי היה במקום אחר בעת הרצח. בית המשפט המחוזי דחה את טענת האליבי שלו, אך לא מצא ראיות לאחריותו לרצח וזיכה אותו מהעבירה. בית המשפט מתייחס תחילה לערעורו של א' וטוען כי מעשיו היו מתוך הגנה עצמית, אך השופטים אינם מוצאים עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הדוד לא תקף ראשון. בית המשפט דוחה גם את טענתו בדבר היעדר ראיות לכוונה להרוג. באשר לערעור המדינה על זיכויו של א', הסוגיה המרכזית היא נוכחותו של א' בזירת הפשע ואחריותו המשפטית. השופטים מסתמכים על עדותו המהימנה של העד, א.נ., ועל עדויותיהם של שני אנשים נוספים, י' וג', כדי להגיע למסקנה שא' אכן נכח במקום. עם זאת, הם מתלבטים יותר אם נוכחותו של א' בזירה מרמזת על נוכחותו בעת הרצח. השופטים מדגישים כי דחיית הגנת האליבי אינה מעידה באופן אוטומטי על אשמתו של הנאשם וכי על התביעה לספק ראיות מספיקות. במקרה זה, השופטים מוצאים את הקביעה כי א' היה נוכח בעת הרצח אינה מספקת. עוד הם מציינים כי דבריו של א' במהלך החקירה חסרי משקל ואינם מהווים ראיה מספקת לאשמתו. בנוסף, היעדר ראיות בדבר כוונתו של א' ויכולתו להתערב בסיטואציה מקשים על הטלת האחריות לרצח. בסופו של דבר, שני הערעורים נדחים, ופסקי הדין של בית המשפט המחוזי מתקבלים. המשנה לנשיא מ' אלון והשופט מ' חשין מסכימים עם פסק הדין.