ב"ש 90130/08

תקציר

חמישה ערעורים הוגשו על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו להסיר את חיסיון עורך דין-לקוח בגין מסמכים רבים שנתפסו מפרקליטו של אביגדור ליברמן, יואב מני, במהלך חיפוש משטרתי הקשור לחקירה נגד ליברמן. בערעורים נטען, כי שגה בית משפט קמא בהיבטים שונים, לרבות אמת המידה הראייתית הנדרשת להסרת החיסיון, אי שמיעת התייחסותו הפרטנית של מני לכל מסמך וסיווגם של חלק מהמסמכים כבלתי חסויים. המערערים מתחו ביקורת גם על התנהלות המדינה, שחקרה תחילה את מני כעד ולאחר מכן שינתה לפתע את מעמדו לחשוד במהלך הדיון בבית המשפט. שופט בית המשפט המחוזי, ש' ברוך, דחה את הערעורים. היא מצאה כי התשתית הראייתית, לרבות נספחים חסויים, מצדיקה את הסרת חיסיון עורך דין-לקוח, שכן היא מצביעה על מעורבותם הפוטנציאלית של ליברמן, בתו ואולי מני, בפעילות פלילית. ברוך קבע כי הרף הראייתי הנדרש להסרת החיסיון הוא חשד לכאורה, שהתקיים במקרה זה. באשר להתנהלות המדינה, הסביר בית המשפט כי מקובל שמעמדו של עד משתנה לחשוד במהלך חקירה וכי זכויותיו של מני לא נפגעו. עוד קבע השופט כי בית משפט קמא הפעיל כראוי את שיקול דעתו כשדחה את הצעתו של מני לספק אסמכתא פרטנית לכל מסמך, מה גם שמני סיווג את המסמכים בעצמו. יתר על כן, בית המשפט אישר את סיווגם של מסמכים מסוימים על ידי בית משפט קמא כבלתי חסויים, לרבות התכתבויות עם צדדים שלישיים ומסמכי בנק, וקבע כי הם לא היו חלק משירותיו המקצועיים של מני לליברמן. השופטת הדגישה כי תום ליבו של עורך הדין לא היה תנאי הכרחי להסרת החיסיון וכי מסמכים לא חתומים או שלא נשלחו השמורים במחשבו של מני אינם יכולים להיחשב אוטומטית לטיוטות חסויות. לבסוף, מתח ברוך ביקורת על פרשנותם המרחיבה של המערערים לחיסיון עורך דין-לקוח והדגיש את חשיבות שמירת האיזון בין זכותו של אדם לחיסיון לבין האינטרס הציבורי בניהול חקירות פליליות יעילות. לפיכך דחתה השופטת את הערעורים ונעתרה לבקשת המדינה לקבל את המסמכים, תוך ארכה של 30 יום למערערים לערער על החלטה זו בפני ערכאה גבוהה יותר.