ע"א 8630/22

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעת רשלנות רפואית שהגיש מערער שביקר אצל רופאים פעמים רבות והתלונן על שיעול. המשיבים התרשלו בכך שלא ביצעו בדיקת צילום חזה, שלטענת המערערת עיכבה את האבחנה וגרמה להשלכות בריאותיות קשות, לרבות קטיעת ריאה. בית משפט קמא מצא את המשיבים רשלנים אך דחה את התביעה, בנימוק של היעדר ראיות לקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקי המערערת. בערעור דחה בית המשפט, לאחר שבחן את הטענות, את הערעור, והסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק שנגרם. בית המשפט נקט זהירות בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי האינהרנטי, המעבירה את נטל ההוכחה אל המשיבים, והגיע למסקנה כי גם אם הייתה מיושמת הדוקטרינה, עדיין הייתה תביעת המערער נכשלת. חוות הדעת של המומחים שהוצגו בתיק היו סותרות בשאלה האם אבחון מוקדם יותר היה מוביל לטיפול רפואי שונה, ומונע את הידרדרות מצבו של המערער. בית המשפט העדיף את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים וקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי, בהיותו מרכיב קריטי בתביעות רשלנות. השופט י' עמית, יחד עם השופטים י' וילנר וי' כשר, הסכימו עם ההחלטה והדגישו את הצורך בזהירות במקרים של נזק ראייתי אינהרנטי. בהתחשב בעובדות ובעדויות המומחה, מצא בית המשפט כי רשלנות המשיבים לא גרמה לנזק בר פיצוי למערער.