עב"ל 370/09

תקציר

לאחר עיון מעמיק בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכל חומרי התיק הרלוונטיים, החליט בית המשפט לדחות את הערעור, תוך שהוא מאשר את דחיית תביעת המערער מחמת התיישנות. המערערת ערערה על דחייה זו, וטענה כי תקופת ההתיישנות לא הועלתה במועד וכי היה מעורב זיוף בטופס הבקשה להקטנת מקדמות. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי תקופת ההתיישנות אכן הופעלה נכונה על ידי המוסד בהזדמנות הראשונה האפשרית. יתר על כן, כבר בשנת 2002 נמסר למערער על חישוב דמי הפגיעה שלו, אך לא פעל במסגרת הזמן הקבועה בחוק של שישה חודשים כדי לערער על כך בבית המשפט, ורק הגיש תביעה שש שנים מאוחר יותר. ההתכתבות משנת 2007 בין המערערת לבין המוסד לביטוח לאומי לא האריכה פרק זמן זה, שכן עצם חליפת המכתבים אינה מונעת מהמוסד לטעון להתיישנות. בנוסף, בקשתו של המערער משנת 2007 הוגדרה כבדיקה מהותית, ולא כטעות חישוב גרידא, וללא מסמכים תומכים לזיוף הנטענת. טענת המערער כי טופס הבקשה עליו נודע לו בשנת 2007 אינו מורשה וייתכן שזויף אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים לעיכוב תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות. בית המשפט לא מצא כל ראיה או נימוק מספק שסיפק המערער כדי להצדיק את איחורו במודעות לעובדות. הטענה כי יועץ מס לא יכול היה לייצגו בשנת 2001 לא הספיקה כדי לשנות את ההחלטה, שכן נראה היה כי הנהלים נוהלו נכון באותה עת. לפיכך, התביעה נדחתה בעילה של התיישנות, והערעור נדחה ללא הצדקה להוצאות, והסתיים ביום 16.9.2010.