ת"א 45973-08-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של תקנה 2(ב) לתקנות האגרות, המפרטת את האגרה הנגבית כאשר תביעה כוללת מספר סעדים. התקנה קובעת כי האגרה צריכה להתבסס על הסכום הגבוה יותר מבין הסעדים הנתבעים. שאלת הפרשנות העיקרית היא האם יש להעריך סכום גבוה זה בתחילת המשפט או בסיומו. נקודת מחלוקת נוספת היא האם סיווג התביעה לקביעת שכר טרחה צריך להתבסס על הפרטים הראשוניים שהוגשו או להיבחן מחדש בשלבים שונים של ההליך. המדינה והתובעים תומכים בהערכת האגרה בתחילת התביעה, ואילו בית המשפט המחוזי בפרשת שפר העדיף להעריך אותה בסיומה. לעמדת המדינה משקל רב, אך היא אינה מכרעת. החשש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא שהוא עלול לתמרץ תובעים לצרף תביעות כספיות קטנות לתביעות נזקי גוף שיוגשו לבית המשפט המחוזי, ובכך להפחית את שכר הטרחה המשולם לאוצר המדינה ולסבך את הליך החקירה. פרשנות זו שוללת גם את הכוונה העומדת מאחורי תקנה 5(ג) לתקנות האגרות, המעודדת תובעים לפנות לבית משפט השלום במקרים המתאימים. פרשנות חלופית המוצעת בפסק הדין היא כי יש לבחון מחדש את שכר הטרחה בשלבים שונים של ההליך. על פי פרשנות זו, שכר הטרחה נקבע על פי הסעד המוביל לחיוב הגבוה ביותר בכל שלב של ההליך, תוך הבטחת שכר הטרחה הסופי הגבוה ביותר האפשרי ומניעת עיוותים בתמריצים של התובע. גישה זו עולה בקנה אחד עם לשון התקנה, המתייחסת ל"סכום הגבוה יותר" היחיד, ועם תכלית התקנה. היא מבטיחה שהמדינה תקבל את האגרה המתאימה ומתמרצת את התובעים לצרף סעדים כספיים רלוונטיים. פסק הדין מסתיים בקבלת הפרשנות החלופית, המחייבת בחינה מחודשת של שכר הטרחה בכל שלב של ההליך. משמעות הדבר היא כי האגרה הראשונית במקרה הנוכחי צריכה להתבסס על הסעד הכספי, אך ניתן לגזור את האגרה הסופית מפיצוי נזקי הגוף. הרשם מתבקש ליישם החלטה זו ולחייב את התובעים בהתאם. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומייצג את החלטת בית המשפט בעניין.