ת"צ 38521-01-20

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף במכתבי השירות של מספר חברות ביטוח בנוגע להחלפת שמשות רכב. המבקשים טענו כי חברות הביטוח הפרו את חוזה הביטוח בכך שלא החליפו את השמשה הקדמית בהתאם לסעיף. בית המשפט בחן האם מכתבי השירות חייבו את חברות הביטוח לספק שמשה חלופית עם תו תקן ישראלי, ומצא כי לא כך הדבר. המונח "תו תקן" במכתבי השירות התייחס לתקנים זרים שהוכרו ואושרו בישראל, וככאלה חברות הביטוח לא הפרו את התחייבויותיהן. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי המבקשים לא הוכיחו אפשרות סבירה להוכיח עשיית עושר ולא במשפט, וכי תביעתם לנזק אינה תקפה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית ההתיישנות, וקיבל את טענת חברות הביטוח כי חלה תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים, שכן מדובר למעשה בתביעה לתגמולי ביטוח. עם זאת, הדבר לא השפיע על התוצאה, שכן הבקשה לאישור נדחתה בכל מקרה. בנוסף, בית המשפט מצא כי לאחת המבקשות לא הייתה עילת תביעה אישית כנגד אחת מחברות הביטוח משום שהפוליסה שרכשה הייתה שונה מהאחרות. מבקש זה לא יכול היה לייצג את קבוצת המבוטחים עם כיסוי השמשה הקדמית הסטנדרטי. בית המשפט התייחס בקצרה גם לטענת המשיבים כי מילאו את חובותיהם בנוגע למתן סוג חלופי של שמשה קדמית ומצא אותה בלתי משכנעת. בסיכומו של דבר, דחה השופט את בקשת האישור ואת תביעתם האישית של המבקשים, והורה להם לשלם לכל אחת מחברות הביטוח שכר טרחת עורך דין מתון. עוד המליצה ההחלטה לחברות הביטוח לשקול לשכתב את הסעיף שבמחלוקת לשם הבהרה.