ת"א 972-11-12

תקציר

המחלוקת נסובה סביב אגרת בית המשפט הראויה שעל התובעים לשלם עבור תביעתם, כאשר התובעים טוענים לשכר טרחה נמוך יותר. התובעים הגישו תביעה לסעד הצהרתי ולצו מניעה, בטענה כי יש לקבוע את שכר הטרחה בהתאם להליכים שערכם אינו ניתן לביטוי במונחים כספיים. מנגד, טוענים הנתבעים, בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה, כי יש לחשב את שכר הטרחה על בסיס ההפרשות לתביעות כספיות, שיעמדו על סך של 38 מיליון שקל. בית המשפט מצדד בתובעים, וקובע כי די בתשלום האגרה שכבר שולמה על ידם. החלטה זו מנומקת בנימוק שהתובעים מבקשים אכיפת הסכמים ורישום מניות ומיזמי נדל"ן על שמם, ולא פיצוי כספי. התובעים אמנם מבקשים סעד של פיצול בשל נזקים כספיים שלא כומתו, אך אין בכך כדי לשלול את עיקר תביעתם לסעד הצהרתי ולצו מניעה. בנוסף, בית המשפט מדגיש כי יש לפרש את תקנות שכר הטרחה באופן מקל במקרים בהם קיים ספק בדבר חובת תשלום אגרה, לטובת בעל הדין. משכך, קובע בית המשפט כי האגרה המקורית ששולמה על ידי התובעים, בהתאם לתקנות להליכים הנחשבים בלתי ניתנים לביטוי במונחים כספיים, תקפה. הנתבעים נדרשים לשאת בהוצאות המשפט, בסך 5,000 ₪, בשל הגשת הבקשה למעלה משנה לאחר התביעה הראשונית.