עת"מ 326/07

תקציר

פסק הדין מאפשר לערער על החלטה של ועדת ערר הפועלת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב). ההחלטה נוגעת לסמכות הוועדה לדון בעררים על דרישות תשלום להיטלי ביוב של תאגידי מים וביוב. תחילה מתייחס השופט לסוגיה מקדמית הנוגעת לזכות הערעור על החלטת הביניים של הוועדה. בעוד שהחלטות ביניים אינן ניתנות בדרך כלל לערעור, השופט פוסק לטובת קבלת ערעור ספציפי זה, שכן הוא מעלה שאלות מהותיות וחשובות הנוגעות לסמכותם של ועדת הערר ותאגידי המים, ומתייחס לנזק הפוטנציאלי שנגרם מהיעדר החלטה בעניין זה. בהתייחס לסוגיה המשפטית, בוחן השופט את חוק תאגידי מים וביוב ואת חוק הרשויות המקומיות (ביוב). מסקנתם היא כי השינוי החקיקתי שחולל חוק תאגידי המים אינו מרמז על המשך סמכותה של ועדת הערר במקרה זה. חוק תאגידי מים מעביר סמכויות בתחום מערכות המים והביוב מהרשויות המקומיות לתאגידי המים. מאחר שסמכותה של ועדת הערר מעוגנת בחוק הביוב של הרשויות המקומיות, ובהינתן שחוק תאגידי המים אינו מזכיר את הוועדה, השופט מפרש זאת כאינדיקציה לכוונת המחוקק לבטל את סמכות הוועדה. כמו כן, חוק תאגידי המים קובע מנגנון פיקוח חדש, רשות המים והביוב הממשלתית, שיפקח על פעילות תאגידי המים, לרבות טיפול בתלונות צרכנים וקביעת תעריפי היטל. לפיכך, היעדר זכות ערעור מפורשת על החלטות תאגידי המים בחוק החדש אינו מהווה חשש, שכן קיימים מנגנוני פיקוח מספקים. השופט מתייחס גם לטענות המשיבים כי תאגידי המים הם למעשה שלוחה של הרשויות המקומיות וכי על החוק לשמור על רצף נורמטיבי. עם זאת, הם מדגישים כי תאגידי המים הם ישויות נפרדות, נפרדות מהרשויות המקומיות ונשלטות על ידי חקיקה שונה. לסיכום, השופט קובע כי לוועדת הערר אין סמכות לדון בעררים על דרישות תשלום עבור היטלי ביוב של תאגידי מים וביוב. לפיכך הערר מתקבל, החלטת ועדת הערר מבוטלת, והמשיבים נדרשים לשלם את הוצאות המשפט של העותר.