רבני 1120437/01

תקציר

פסק הדין מקבל את בקשת ההקדש הדתי, ומורה לנאמן שלא לרשום את ההקדש בפנקס ההקדשות הציבורי ולא להגיש דוחות על ניהולו לרשם ההקדשות. בית הדין קובע כי בסמכותו לתת הוראות כאלה כחלק מסמכותו על הניהול הפנימי של הקדשים דתיים. על פי דין תורה, בית הדין נחשב לאבי ההקדש ואחראי לפיקוחו באמצעות שלוחיו, לרבות הנאמנים. סמכויות הפיקוח של בית המשפט על ניהול ההקדש הדתי כוללות את אלה המוקנות בחוק הנאמנות לרשם ההקדשות לגבי הקדשות ציבוריים, כגון הסמכות לדרוש דוחות ומידע, וחובת הרישום. הוראות אלה הן חלק מהניהול הפנימי של ההקדש ולכן הן בסמכותו הבלעדית של בית הדין הדתי. לרשם ההקדשות אין סמכות על הקדשות דתיים שנוצרו לפני חוק הנאמנות, ולא על אלה שנוצרו לאחר מכן אם הורה בית המשפט כי הוראות החוק אינן חלות עליהם. זוהי עמדתו המבוססת של בית המשפט העליון, לפיה כל הוראות חוק הנאמנות אינן חלות על הקדשות דתיים שנוצרו לפני כניסתו לתוקף. בית המשפט מדגיש כי מכתבי הדרישה של הרשם אינם החלטות אלא בקשות, והמחלוקת בין ההקדש לבין הרשם אינה מחלוקת אדברסרית אלא מחלוקת עקרונית. לבסוף, בית המשפט קובע כי יש לקבל את בקשת הנאמנות, ועל הנאמן לא לרשום את ההקדש או למסור דיווחים לרשם ההקדשות, וניתן לפרסם את פסק הדין.