רע"א 6888/14

תקציר

העסק של משפחת דלק, דלק חמיס ובניו בע"מ, מצוי בסכסוך משפטי ארוך שנים עם מדינת ישראל ורשות הפיתוח בנוגע לתפיסת חלקת אדמה בבעלות המשפחה. לאחר ניסיונות רבים שנמשכו כמעט שני עשורים, הושג בשנת 2008 הסכם פשרה שהתווה את תנאי פינוי המשפחה מהקרקע. עם זאת, בשל אי עמידה בהסכם, ביקשה המדינה את עזרת לשכת ההוצאה לפועל כדי לאכוף את הפינוי. בנו של חמיס, המבקש במקרה זה, הגיב בהגשת בקשה צדדית לעיכוב הפינוי בתואנה שהוא ואחיו, יוסף דלק, הם הבעלים החוקיים של הקרקע ולא אביהם. בית משפט השלום דחה את הבקשה, מה שהוביל את המבקש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שגם הוא לא צלח. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וביקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. שופט בית המשפט העליון בחן את הבקשה והחליט כי היא אינה מעוררת שאלות משפטיות או ציבוריות משמעותיות מעבר לאינטרסים של הצדדים המעורבים, במיוחד בהתחשב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט הפרוצדורלי בענייני סעד זמני. השופט הדגיש כי אין מדובר בהכרעה מכרעת בזכויות הצדדים וכי המבקש לא הוכיח נסיבות חריגות המצדיקות עיכוב ביצוע במקרה זה. זאת ועוד, השופט ציין כי בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע באה לאחר תקופה ארוכה, שבמהלכה ניסתה המדינה להשיב לעצמה את החזקה במקרקעין, וכי הנזק לו טען המבקש – פינוי עסקיו – היה בר פיצוי באופיו. בנסיבות אלה, הגיע השופט למסקנה כי בקשת רשות הערעור לא תיענה, תוך שהוא מדגיש את הצורך בקיצור בבקשות ובהקפדה על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. כתוצאה מכך, צו הפינוי עמד בעינו, והמבקש לא קיבל את הסעד הזמני שביקש.