ת"א 38171-06-22

תקציר

התובעת, אישה מבוגרת שטענה לאנאלפביתיות, הגישה תביעה נגד הנתבעים לביטול חוזה למכירת רכושה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד לאכיפת החוזה. התובעת טענה כי לא הבינה את החוזה וטענה כי נפלה טעות נפוצה ברישום הנכס, שהייתה תלויה בהסכמת צד שלישי, ולכן יש לבטל את החוזה. עוד טענה כי הנתבעים הפרו את החוזה בכך שלא לקחו משכנתא ולא עמדו בתשלומים מסוימים. בית המשפט מצא כי בנה ונכדה של התובעת שימשו כנציגיה במכירה. נמצא כי התובעת אישרה לבנה לשכור עורך דין ולהחליפו, למכור את הבית, להשכיר אותו ולגבות דמי שכירות עבורה. לכן, הידע שלהם יוחס לה. בית המשפט קבע כי חתימת התובעת על החוזה מעידה על מודעותה והסכמתה לתנאיו. כוונת הצדדים, כפי שמשתמע מלשון החוזה, הייתה שהתובעת תמכור את הנכס לנתבעים, וחובתה של האחרונה לשלם את מלוא התמורה הייתה תלויה במילוי התחייבויותיה על ידי התובעת, לרבות רישום הבית המשותף וקבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל. נפסק כי החוזים אינם כוללים תנאי השעיה, והתובעת אחראית לקיום התנאים לביצוע החוזה, דבר שלא עשתה. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת כי נפלה טעות משותפת בנוגע לרישום, וקבע כי התובעת לא פעלה למילוי התחייבויותיה על פי החוזה. כמו כן, בית המשפט מצא כי הנתבעים לא הפרו את החוזה וכי שיתפו פעולה עם נציגי התובעת לקבלת האישורים הנדרשים. התובעת, לעומת זאת, זנחה את ההסכם בכך שלא פעלה לרישום הבית המשותף. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת התובע וקיבל את תביעתם שכנגד של הנתבעים. היא הורתה על אכיפת חוזה המכר, מינתה את עורך דינם של הנתבעים ככונס נכסים לביצוע החוזה, ודרשה מהתובע לשלם לנתבעים פיצוי בסך 240 אלף שקל בגין הפרת החוזה. כמו כן חויב התובע בהוצאות המשפט של הנתבעים.