ת"א 400/01

תקציר

התובעת, חברה האוטמת מבנים, תבעה את הנתבעת, יצרנית מוצרי איטום שונים, בגין מכירת חומרי איטום לצדדים שלישיים, בניגוד להסכם ביניהם משנת 1979. ההסכם העניק לתובעת בלעדיות על מוצר האיטום של הנתבעת, "כימיפרן", לתקופה של עד שנתיים לאחר סיום החוזה. התובע טען כי מעשיו של הנתבע היוו הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת זכויות יוצרים ומספר עוולות. בית המשפט פסק לטובת התובע. נפסק כי הנתבעת מכרה את חומר האיטום לאחרים בזמן שההסכם היה עדיין בתוקף וכי השינויים שביצעה הנתבעת בפורמולה של המוצר לאורך השנים לא ביטלו את החוזה. מאחר שהתובעת לא יכלה להציג את הנוסחה המקורית, נדחו טענותיה לזכויות קנייניות. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענותיה החוזיות, וציין כי התחייבויותיה של הנתבעת נגעו למוצר ולא לפורמולה. בית המשפט דחה גם את תביעתה שכנגד של הנתבעת, אשר תבעה עמלות המגיעות לכאורה מהתובעת על פי הסכם משנת 1990. לתובע נפסקו פיצויים בסך 280,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. סכום זה חושב באמצעות אומדן הרווחים שאבדו עקב הפרת החוזה על ידי הנתבעת. התביעה שכנגד נדחתה מחוסר ראיות לכך שהנתבעת הפנתה לקוחות לתובע, כנדרש בהסכמתם.